חמש תוכניות מהסוף: 21 שנות כתיבה, פבלו וגמליאל

חמש תוכניות לפני הסיום, כשהפרידה כבר נמצאת כמעט בכל שיחה. הפתיחה עוסקת ביום האחרון של אוגוסט ובפתיחת שנת הלימודים: הילדה של שרון עוברת מגן פרטי לגן עירייה והבן של ערן עולה לחטיבה, והשניים מדברים על בית הספר, מערכת החינוך, ציונים, סקרנות והפער בין ״ככה עושים״ לבין הרצון באמת ללמוד.

אורח מפתיע נכנס לאולפן עם קינוחים, סאקה ו״צ׳ורוס שונרוני״; דרך האוכל והשיחה עם המאזין־שף הם מדברים על אהבת הכת ועל כך שהמאזינים כבר נמצאים כמה צעדים לפניהם בתהליך הפרידה. נטלי מתקשר ומגלה שהמעבר שלו מהדירה המפוצלת הוא דווקא לבניין של שרון; הוא מכריז על ״דירה מפולגת״, מתכנן שוב בלון גז וצ׳יפסר במקלט ומבטיח לעבור אחריו לכל בניין.

שיחה אישית אחרת מתחילה מהרצון של שרון לקנות שתילים ולעבוד בגינה בעצמו ומתפתחת לזיכרון באביו: אולי הרצון לעשות דברים שאבא שלו עשה הוא דרך להתקרב אליו אחרי מותו, ואולי ככל שמתבגרים נעשים יותר ויותר דומים להורים. במקביל הם מסבירים בפירוש שהולכים מהתחנה בעוד כמה תוכניות, אבל שאין כרגע החלטה או ידיעה על יעד אחר; היו פניות ושאלות, אך שום דבר אינו על השולחן באופן סגור.

פבלו רוזנברג נכנס כביכול כדי לבדוק שהאולפן נארז ומכריז שמעכשיו ארבע עד שש יהיה ״פבליטו – מוזיקה, חברים, ים ונשים״; הוא מטנף על שני המגישים, על הפוקימונים של שרון, התפוזים של ערן, הדמויות והיעדר ההיגיון בתוכנית, ואז חושף שכל הג׳ורה היא מנגנון הגנה ומודה שהוא מאזין קבוע שאוהב אותם.

בומבות של המאזינים ממשיכות עם יגאל שילון. שאלות מהכת מובילות לאחת השיחות החשובות בפרק: טייכר וזרחוביץ׳ מסכמים את תהליך הכתיבה במשך 21 שנה. פעם שניהם כתבו בעצמם שש ואף שמונה מערכונים ביום; בשנים האחרונות צוות כותבים גדול נכנס לתמונה, שרון כמעט לא כותב כבר שנים אלא כשמשהו ממש ״יושב בבטן״, והם מדברים בכנות על שחיקת חדוות היצירה, הרצון המתמיד לחדש והעובדה שדמויות חדשות כבר אינן מתפוצצות מהם כפי שהיה בעבר.

הם נזכרים בשלום חנוך כדמות חדשה יחסית, בטלטרונים וב״האסדה״ שנכתבה רק על ידם, ומסכמים שהרווח הגדול ביותר מהמפעל הזה הוא שהם יוצאים ממנו עדיין חברים – בניגוד לפעם הראשונה שעזבו את רדיו תל אביב, אז כמעט איבדו גם את החברות. עוד עולה השאלה אם לדני סביצ׳ה יש שם לאשתו – אין – והם נזכרים שבן זוגה של דורית אולי נקרא דלית וברחוב הפושרים 33 במושב אגבות.

גמליאל חותם את ציר העבודה: הוא מספר שהתקבל כ״נער דולב״ במשאית זבל, נפל לתוך מיכל האשפה ונפלט בחירייה, פוטר שוב – אך כבר מצא עבודה חדשה כ״נער מגבונים״ בבית הקפה הגזוזטרה בחולון ואף מועמד לקידום לעוזר בריסטה. בסיום הם חוזרים לילדות, בית ספר, ציונים ושירים ששמעו לא נכון, ומכריזים שלמחרת תיפתח שנת הלימודים ושברביעי תשודר קרן המצוינות האחרונה.