נהג עם תפילין, שונרון נולד ועמי בבואו לאכול איתי

הפרק נפתח בתמונה ששרון לא מצליח להוציא מהראש: נהג בכביש עם תפילין של יד ושל ראש. הוא תוהה אם מותר הלכתית ותעבורתית לנהוג כך, נזכר גם במקרים של תפילין במטוסים ובאנשים שמצחצחים שיניים או מתאפרים תוך כדי נהיגה, ומצטער שלא עקב אחרי הנהג כדי לשאול מה הסיפור. משם עוברים לחופש הגדול, קעקוע זמני של ״מפרץ ההרפתקאות״ שבתו של ערן רוצה שיהפוך לאמיתי, ולהבטחה שאולי בגיל 18 יעשה איתה קעקוע — בעוד שרון מודיע שאף ילד לא יגרום לו לקעקע את עצמו.

נעלי ריבוק מהבר־מצווה, ניקוי הרחובות עם צינור שדופק על גגות המכוניות ורכב התברואה שאוסף בדלים עם כף ענקית ממשיכים את רצף הנוסטלגיה והדודוּת. כיוון שזה החודש האחרון ב־102 הם מתחילים במודע לרענן זיכרונות מהתוכנית: עוברים על ג׳ינגלים וסיסמאות, מבקשים מהקהילה להזכיר מה שכבר שכחו ומספרים איך נולד ״אן הולכים״ מהדרך שבה אילי שאל בילדותו לאן נוסעים.

סולימאן רחב מגיע לקראת הבחירות ומסביר למה מי שחוזר במיוחד מחו״ל צריך אולי לקבל שני קולות, מזמין להופעה את ליאם ניסן, מרגו רופין, צ׳אק דרעי, פנינה לופה קרוז וסידני סינוואני, והשיחה מתגלגלת גם למפלגת השונרונים ולהצבעה מהטלפון. אחר כך מושקת תחרות ״שונרון נולד״ לילדים עד גיל 12. המתמודד הראשון הוא בר הכהן, שמתגלה מיד כברק כהן בתחפושת של ילד פלא ושר שיר ארוך ועוין במיוחד על ״אדון בסידג׳״, במאי, שקמיסט ומשטרת מחשבות — בזמן שרון מתעקש שזה לא עליו.

העזיבה המתקרבת מעלה גם שאלה פרקטית: האם מי שמסיים בראש השנה עדיין זכאי למתנת חג? הם מפנטזים על קומקום, מיקרוגל, סט סירים ומחבת פסים, ואז נכנסים לעולם מתנות העובדים והמכשירים שאיש לא באמת צריך — מכונת גלידה, אופה לחם, מכונת פסטה, אבן פיצה ואפילו מתקן נקניקיות עם קידונים ללחמניות.

שיחה על עציצים מחזירה את ערן לאביו ולרצון לעמוד בתחתונים ולגרף עלים כמוהו, ומשם להרכבות עצים ולמנגו מהחצר. לקראת הסוף עמי מתקשר וטוען ששרון נרשם איתו לספיישל ״בואו לאכול איתי״ של חברים מיהוד: הצ׳יקן מסאלה מחכה, תרנגול מתרוצץ בין הסירים, שי אביבי כבר מכין קריינות, ועמי מנסה להזכיר לטייכר מי הוא דרך עוד ועוד זיכרונות מומצאים — עד שהם נפסלים כי המפיות לא הונחו בזמן.