חוזרים מהחופשה, יום הפעולה והמישהו שאיתי כאן

אחרי שלושה לקטים השניים חוזרים לשידור מלא ומגלים שה״יום זעם״ שעליו קראו לפני הנסיעה ליוון היה בפועל ״יום פעולה״ — תרגום/מסגור תקשורתי שהפך משהו אחר לאיום דרמטי בהרבה. בחופשה זרחוביץ׳ נתקל גם באיסור להיכנס בגופייה לחדר האוכל ובניסיון להסתיר מהילדים עם הצליאק קינוחים עם גלוטן.

הבת למדה לשחות, והחזרה לארץ נקטעת באזעקה חיה מתימן בזמן השידור. ״מישהו איתי כאן״ הופך למשפט שמחזיק רגע של דריכות. בתחנת נוחות גבר חוסם משאבת דלק עם משאית בזמן שהוא בכלל קונה כיסאות, וממחיש שוב את היכולת הישראלית להפוך מרחב ציבורי לפרטי. אמיר חלומי מציג בשמי דאודורנט/בית שחי.

ספר על גיבורי האקשן של האייטיז מחזיר לסטאלון, שוורצנגר, ואן דאם וימי ספריות הווידאו. בתוך הפרק מגיע גם שינוי פורמט חשוב: מכאן התוכנית המלאה תשודר ראשון–שלישי, וברביעי תגיע ״קרן המצוינות״ עם מיטב הקטעים ו־oldies. טיסת צ׳רטר ללא משקאות חינם, בן שמנסה לשכנע את אבא שדברים שלא קרו דווקא כן קרו, וספינת האהבה מחזירים לתיירות וטלוויזיה ישנה.

המונח ״נמוך קומה״ וחקיינות דלת מקרר מעוררים ויכוח שפה. פליקס ממציא שמות סרטים, ו־ChatGPT ממציא בביטחון שחקנים ב־Cop Land. נתניהו והפגנות, יום השנה להתנתקות, שלושים שנה לטיפקס וארבעים למשיח נכנסים לתרבות/אקטואליה, והפרק נסגר גם עם מתיחת טלפון אכזרית לילדים בעקבות עיכוב בשדה בכרתים.

החזרה מהחופשה היא גם נקודת מעבר ארכיונית חשובה בגלל לוח השידורים החדש. עצם ההכרזה על ״קרן המצוינות״ מסבירה למה שלושת ימי רביעי הבאים נראים אחרת מהפרקים המלאים. הם גם חוזרים לדבר על כמה מהר חדשות ביטחוניות כמו חות׳ים הופכות לשגרה כמעט טכנית — התרעה באמצע שידור, בדיקה, ואז חזרה לבדיחה.