קייטנטלי על הגג, גרטה והאוטו מתחת לשלט

המלחמה והחטופים ממשיכים ברקע, אבל הפרק מקבל זהות חזקה דרך התנהגות ישראלית יומיומית והקיץ. טייכר עומד במעבר חצייה ורואה נהג שמאיץ לידו ואז עובר באדום, וסיפור אחר על אישה שנמלטה מהמשטרה עם ילדה בת שלוש מחזק את התחושה של ״אלה אנחנו״. המשט של גרטה תונברג לעזה מקבל את הכינוי הממשלתי ״אוניית הסלפי״; השניים צוחקים על הסנדוויצ׳ים, הסרט שהוצג לפעילים והסמליות של סירה קטנה, אבל גם מבקרים את הצורך של המדינה לעשות יחסי ציבור מכל אירוע.

ירדנה ארזי וגרטה גרבו נכנסות דרך משחקי השמות. נטלי פותח על הגג את ״קייטנטלי״, כולל מתנפח שהוא קושר לדוד השמש של זרחוביץ׳ ומבקש ממנו להתקלח במקום אחר. שאלת הסקר: חבר שמגיע לעזור לך בחינם מאחר בחצי שעה — האם מותר לכעוס עליו? הקהל נחלק כמעט שווה. ערן צור מציג כביכול אלבום ״Summer Hafla״ שבו גם השירים המרימים, כמו ״צחוקו של ירקן״, נשמעים מדכאים.

שיחה מטא־רדיו מסבירה שוב למה כשהם עושים דמות אחד נשאר המראיין ולא מכריזים בכל פעם מי מגלם את מי. ספריי־פלסטר ששורף לילדה הופך אחר כך לכלי שטייכר משתמש בו בעצמו. הם מגלים שמוצר שהמציאו בראש לייבוש שמן קיים באמת. בסוף טייכר חוזר לשלט חוצות ישן שלו ושל זרחוביץ׳: עצר לצלם את עצמו, והמכונית נתקעה בדיוק מתחת לשלט והוא חיכה לגרר שעות.

יש גם שכבה של נוסטלגיית רדיו: מקלטי עץ, תחנות זרות שנקלטו מקפריסין והתחושה שטייכר רצה כבר בילדות לשמוע מה משדרים במקום אחר. הוויכוח סביב גרטה משמש להם גם מבחן לאופן שבו ישראל בוחרת לדבר החוצה — האם צריך לנצח כל אירוע קטן בתמונה ובכותרת. הסיפור על שלט החוצות, לעומת זאת, מחזיר את הכול לגודל אנושי מאוד: הרצון לצלם רגע של הצלחה והאוטו שמת בדיוק מתחתיו.