מומו מעתיקה, הטוקטוק ומעיין הנערים של ג׳רי

מומו הזמרת חוזרת עם עוד רצף של ״שירים מקוריים״ שמתגלים כמעט מיד כהעתקות משחר תבוך, נס וסטילה ואחרים, עד שההפקה מנסה לעצור אותה. שיחה על סדרות וריאליטי שבהם כולם מסתובבים בבגדי ים מחזירה את זרחוביץ׳ לריב ישן מתחילת הנישואים בטבריה: הוא נכנס למיטה עם בגד ים יבש, מה שהתברר כעילה למחלוקת זוגית אמיתית.

הם ממציאים שמות עסקיים בסגנון ״פליקסים״, מדברים על הטוקטוקים החשמליים שצצים בתל אביב ועל כבישים שהופכים לרב־מפלסיים. מגלשות מים בלי מעלית מחזירות לנוסטלגיה של לונה גל והרצליה ולגומיות הכניסה שאחותו של זרחוביץ׳ הייתה שומרת ומשתמשת בהן שוב. סיפור על שלט רכב שנתקע במקום בלתי נגיש מתגלגל לזיכרונות של נעילת מפתחות בתוך מכוניות, פריצה באמצעות קולב, סובארו שמפתחות של מכונית אחת פתחו מכונית אחרת ואזעקות רכב ישנות שצעקו ״הצילו, גנב״.

ג׳רי פנדלבאום חוזר עם הבטחת אנטי־אייג׳ינג חדשה: ״מעיין הנערים״ — מים צהבהבים משלולית בקומה מינוס שלוש בחניון בית אסיה, שלטענתו מחזירים נעורים אם רק מתמסרים לתהליך. כך הפרק משלב העתקות מוזיקליות, טכנולוגיית רכב ישנה והבטחות וולנס מפוקפקות לעוגני חיפוש מאוד שונים.

יש גם שיחות על שכבות כביש, גשרים ומרחב עירוני שמשתנה, ועל הפער בין מה שנראה ״עתידני״ בטוקטוק חשמלי לבין המכוניות הישנות שהיה אפשר כמעט לפתוח עם כל מפתח. ג׳רי כמובן מציג את מי השלולית כטיפול יוקרתי ומנסה לשכנע שהצבע והריח הם דווקא סימן לאיכות.