הטיל מתימן, הגב התפוס והדיק־פיק של צח

טיל חות׳י מתימן מעיר את המדינה, וטייכר וזרחוביץ׳ כועסים על ההצהרות שלפיהן האויבים ״עוד לא למדו״ בזמן שהם מסתכלים צפונה ורואים חבל ארץ מפונה ומופגז כבר חודשים. השיחה נוגעת לאוהל חיזבאללה שלא הוסר בזמן, לתגובות מאוחרות ולתחושה שמלחמת ההתשה עצמה מלמדת את האויב בדיוק את ההפך ממה שההנהגה אומרת.

זרחוביץ׳ מתעורר באותו בוקר לצלילי הגב התפוס שלו, מקבל מקלחת חמה וכדור נגד כאבים, ומגלה שלכל אדם בישראל יש ״פיזיותרפיסט אגדי״ להמליץ עליו — בדרך כלל איש מסתורי בדירה קטנה בשכונה מפוקפקת שמקבל רק עד שנגמר השמן ומסדר גב ביום אחד. שיחה על לבון מרסר, שכולם בישראל קראו לו שנים ״לבן מרסר״, מחזירה לעברות שמות ולזיכרונות כדורסל.

צח מגיע בעקבות פרשת תמונה אינטימית שנשלחה במערכת פוליטית ומחליט לבדוק את כל תיבות המייל של התחנה; בתוך דקות הוא מייצר ומפיץ בעצמו סדרת ״דיק־פיק״ מושקעת שלו, כולל תמונות בשחור־לבן, בטבע ועם חפצים לקנה מידה. משם עוברים לגעגועים לתאי טלפון סגורים, לאקווריומים לשיחות במתחמי עבודה, לספרי טלפון מחוברים בשרשרת ול־Between Two Ferns עם זאק גליפיאנקיס.

תחרות הבומבות ממשיכה, והמלחמה ברקע חוזרת שוב דרך החות׳ים והתחושה שגם ביום ראשון רגיל אין באמת יום רגיל. בתוך שיחות הטלפון והנוסטלגיה הם חוזרים גם לפופרים של מיקרופונים ולחיידקים שכל שדרן משאיר אחריו, ולשאלה למה תחנה לא מחזיקה ציוד אישי לכל כוכב. ״Between Two Ferns״ משמש להם דוגמה לפורמט של עלבונות שמחזיק שנים בלי לאבד את המבוכה המקורית.