יום השיבוש, רוג׳ר ווטרס ונביט בורח לחלאקה

יום השיבוש והמאבק להחזרת החטופים מספקים את המסגרת הציבורית של הפרק, עם שיחה על תשעה חודשים למלחמה ועל הצורך לא להתרגל למצב. במישור האישי מספרים על סוף שבוע בירושלים, מחנה יהודה והאופן שבו העיר מרגישה בתקופה הזאת. ״ראיון״ עם רוג׳ר ווטרס מתחיל כניסיון לדבר עם אחד המבקרים הקשים של ישראל ומתפרק במהירות לעימות שלא באמת יכול להתקיים.

משם מגיעים וידויים על ציוד שנלקח מהצבא ונשאר בבית, כולל הסיפורים הקטנים של חפצים צבאיים שמלווים אנשים שנים אחרי השירות. נביט חוזר עם עוד ניסיון להתחמק מה״מחויבות האישית״ ומחפש דרך לצאת בזמן כדי להגיע לחלאקה, מה שמפתח שלב נוסף ביחסים שלו עם טופז והמסגרת החונקת שהוא בעצמו בנה.

טייכר, שמתקרב לגיל 50, מתלבט איך בכלל לחגוג ומה נחשב אירוע מתאים בגיל הזה, לצד חזרה לחדר הכושר ולשאלות על גוף והזדקנות. אלי אוחנה מגיע בסיום כפרשן יורו, נסחף נגד אירופה, מסתבך עם ברקוביץ׳ ונותן פרשנות שהיא הרבה יותר ממנו מאשר מהמשחקים. יש גם יום הולדת לדור כהן, זיכרונות מוזיקליים ותחושת קיץ שבה כל בילוי יושב על רקע החדשות.

הם מזכירים גם רכב צבאי/האמר שנמצא במקום בלתי צפוי וממשיכים את קו ״מה אנשים לקחו מהצבא״, לצד מוזיקה של פורטיס/סחרוף שמחזירה לשכבה תרבותית אחרת לגמרי. ההתלבטות על גיל 50 אינה רק מסיבה: היא נוגעת בשאלה אם בכלל רוצים אירוע גדול, מה מסמל הגיל ואיך הגוף והכושר נכנסים לזה.