ראש השנה תחת איום איראני ותותח הפרסים

שידור ערב ראש השנה מתקיים בזמן התרעה אמריקאית שאיראן נערכת לתקוף את ישראל בתוך כ־12 שעות. יש אזעקות בצפון, דיווחים על הפעולה הקרקעית והתחושה שהחלון הקרוב יכול לשנות הכול; טייכר וזרחוביץ׳ מנסים לשמור על נשימות, ״כאן ועכשיו״ ולא לתת לחרדה להשתלט, ובמקביל ממשיכים עם האות ״אל תטעו בנו״ והוויכוח על דרישות העולם לעצור דווקא כשהמלחמה בצפון מתרחבת.

אירוח המשפחה בחג מעורר שאלות של ממ״ד, ריהוט מתקפל ומרחב בבית, ומתפתח רעיון למכנסיים שבתוכם כיסא טיטניום נשלף — המצאה שנולדת מרצון לשבת בכל מקום. פליקס וילנסקי ממליץ על מכוני גמילה, והרמת הכוסית בתחנה הופכת למבחן כוח רצון: זרחוביץ׳ מתגאה שלא נגע במאפים, בזמן שטייכר מודה שחופשה באמסטרדם נראתה אחרת לגמרי.

ריקי מתקשרת לבקש ״אוכל לשבת״, אבל תוך דקות הדרישה הופכת לקנייה בניצת הדובדבן, מוצרים יקרים ודיסני+ לבית. משחקי בומבות מקבלים גרסת ״בבונקר״, והם מנסים להבין למה לא מייצרים יותר אוכל מרובע — המבורגר, ביצה ואפילו אבטיח — כדי שייכנס טוב יותר ללחם ולקופסאות. דורית חוזרת לתותח הפרסים באופוריה אחרי חיסול נסראללה, שרה וחוגגת ואז שוב נתקעת בשאלות הטריוויה.

בסוף הם עושים גם חשבון נפש רדיופוני: שנת המלחמה אילצה את התוכנית לעבור לשידורים חיים רבים הרבה יותר מהפורמט הישן, שינוי אמיתי בדרך שבה התוכנית נעשתה.