שון דוב ונדב: השיר של דוב ומגזין סוף השבוע

דוב נבון ונדב פרישמן מגיעים יחד לביקור גומלין מהפודקאסט שלהם, והפרק כולו מקבל אופי של מפגש חברים שבו המחליפים עצמם הם התוכן. דוב פוגש בתחנה אישה שמחזירה לו ספר שנתן לה לפני שנים עם אזהרה שחשוב מאוד להחזירו — והוא מגלה שאינו זוכר לא את הספר ולא למה היה חשוב; מכאן נפתח דיון על בוידעם, חפצים שאי אפשר לזרוק, אורגנית בת 25 שנה, תיקים מכיתה א׳, קופסאות, מכסים וסלסלות ששרדו כל מעבר דירה.

שיחת טלפון בלתי אפשרית מגיעה מ״דוב מהעבר״, ילד שבנה טלפון זמן מגרמופון ומכשיר מורס. דוב מספר על קולו, על כך שלא הצליחו למצוא לו טון מרכזי בבית צבי ועל רגע ילדות שבו מקהלת בית הספר עצרה עד שהמורה זיהתה שהוא המזייף והוציאה אותו; טייכר מחזיר סיפור דומה מלהקת סברס.

הגילוי שאוטוטיון יכול לתקן זיופים מדליק אצל דוב חלום ישן: להוציא סוף־סוף שיר משלו, אחרי שכבר השתתף בקולות/קריאות ב״סנטו״ של בר צברי. בהפסקה הוא קופץ בחרדה ״איפה התיק שלי?״ כשהתיק לידו, ומבין שזה קולה של אמו מהילדות; מכאן מגיע גם זיכרון צבאי של עלייה להקפצה בלי נשק והתגובה ״אמרתם לבוא מיד — עזבתי הכול ובאתי״.

הם מדברים על סודות כנטל, על ״מי בזכוכית״ של ניסים גרמה ועל קושי להתמצא בחו״ל בלי שפה: דוב הולך לאיבוד אפילו בקומות מלון, והוא וקרן מור מתקשים לחזור תחנה אחת ברכבת תחתית. דני סוויץ׳ מגיע עם סטנדאפ, והעונה החמישית של ״קופה ראשית״ שעולה באותו ערב הופכת לשיחה על שמונה שנות משפחה אמיתית של קאסט וצוות.

נדב מספר איך השיר ״יאללה יא נסראללה״ שכתב ב־2006 חזר פתאום אחרי חיסול נסראללה, ואיך תחקירן של מאקו ניסה לגייס אותו לאייטם; הוא הבריח אותו באמצעות הקלטות בנוסח הפינה ״מגזין סוף השבוע של מאקו״. בסיום הם מדברים על הלהקות הפרטיות שלהם ועל הרצון של דוב להפוך את חלום השירה לפרויקט אמיתי.