שון ויאנו: תיאטרון, תחנת הרדיו והחיים חלק

יניב ביטון הוא המחליף של היום ומקבל מיד כינוי חדש — ״יאנו״ — במהדורת ״שון ויאנו״. הוא מדבר על התיאטרון הקאמרי ועל ״כוח עליון״, ועל הפער העצום בין תיאטרון טוב לרע: כשזה רע אי אפשר לברוח בלי שהשחקנים יראו, וכשזה טוב מקבלים את הצחוק מיד. הם ממציאים את ״מרפסת השקרים״ ביציאה מהקאמרי, המקום שבו מברכים שחקנים, ומסכימים שלמדו עם השנים פשוט להגיד תודה למחמאה ולא להתווכח עם מי שנהנה.

יניב מספר על בקרים עם תאומים שקמים מוקדם ועל ההכרה שגם לילד מותר לקום מנחוס. אחרי ערב קשה הם מדברים על ההחלטה לשדר ועל משפט שמלווה אותם מאז המלחמה: מלחמות נראות נצחיות אבל בסוף נגמרות. מערכון מסעדה מפגיש את טייכר עם בעל ״פסטה מוסקו״ שמתקשר בגלל דירוג של שני כוכבים, מאיים בעקיפין, מספר שעובדים פוטרו בגלל הביקורת ומגן על חיוב של 60 שקל לפרמז׳אן ״לפי העין״ עד שהלקוח מסכים למחוק את הדירוג.

יניב נזכר בפעם הקודמת ששידר עם טייכר, סביב 2008, גם אז כמחליף כשזרחוביץ׳ יצא לצילומים. הם מדברים על פודקאסטי רפואה, אהבתו של יניב להיסטוריה ועל בית הספר: הוא הקים תחנת רדיו בהפסקות עם רמקול שופר, אחר כך הפעיל תחנת חובבי רדיו ללא רישיון ודיבר עם אנשים מכל העולם — וכך דווקא למד אנגלית במקום בשיעורים.

הבן של טייכר מציע באספת הורים ״לבטל את כל השיעורים ולחבר את ההפסקות״, וזיכרון מוקדם יותר שלו מסכם את שאיפתו לחיים: ״אני לא רוצה צבא ולא עבודה, אני רוצה חלק״. משם עוברים למלחמות עולם, גיאוגרפיה ונתיבי סחר, לחבילות שמשאירים בארון חשמל ולסיפור על גנב תיקים בחוף שגילה מטען והפך לגיבור.

הם מדברים על שעמום כמיומנות שאבדה בעידן הטלפון, על הכתיבה ב״ארץ נהדרת״ ככרייה ארוכה עד שמוצאים יהלום, ועל המעבר של יניב בין חדר הכותבים למסך, כולל גולדקנופ. ״היהודים באים״ והחמישייה הקאמרית מחזירים לתוכניות שעיצבו את ההומור שלו. במילואים יניב העביר שמירות שלמות כשהוא מריץ בראש לפי הסדר אלבום של אביתר בנאי, ומספר על אהבתו לשריקות.

בסוף הם מחלקים רצף פרסי ״פיצוחים״ אבסורדיים — מערכות הלחמה, שרוכים היסטוריים ופרסים שאין להם שום ערך — ומסיימים בשיחה על יוון, סייסטה ופאוור־נאפים בצילומים.