אמבטיית הקרח, ציצווה בבית ופליקס השדכן

טייכר וזרחוביץ׳ מגיעים אחרי סדנת נשימות ואמבטיית קרח שעשו יחד, ומקדישים לה חלק גדול מהפרק: הפחד לפני הכניסה, הקושי לנשום, השיפוט העצמי, הפוקוס, התחושה שאפשר להישאר בתוך אי־נוחות בלי לברוח, והאופן שבו החוויה נשארת איתם גם אחר כך. לירון מנסה גם היא — נכנסת, יוצאת, חוזרת ולבסוף משלימה שתי דקות — והסיפור שלה הופך לחלק מהדיון על בחירה, גבולות והתמודדות ולא רק על טרנד וולנס.

פליקס וילנסקי מגיע עם רשימת שדכנים/עסקים, ובסאגת סופר האחים ניניו ציצווה חוצה קו חדש: הוא כבר לא רק מתקשר אלא נכנס פיזית לבית עם המשלוח, עוד הסלמה ביחסים שלו עם התוכנית. מסיבת סיום ההיפ־הופ של הילדה מספקת זיכרונות של הורים שמצלמים ומתרגשים, ומשם חוזרים למחשבונים סולאריים ולגאדג׳טים ישנים שהיו פעם קסם.

יש גם הדיון סביב אייל גולן, בקבוק שנזרק/הושלך והעלבונות שנלוו לאירוע, משחקי מילים סביב אבטיח ותפוז ו״מוץ״, ולבסוף ״לחזור״. זהו פרק שמקבל זהות ברורה מהאמבטיה, אבל שומר גם את המשכי הדמויות והמשפחה. יש גם שיחה על מחשבונים סולאריים ועל הרגע שבו עצם זה שמכשיר עובד מאור הרגיש כמו מדע בדיוני, לעומת ילדי היום.

אחרי האמבטיה הם מנסים לנסח מה בדיוק למדו — לא ״להיות קשוחים״ אלא לזהות את הדחף לברוח ולבחור אם להישאר — ולכן החוויה ממשיכה לפרק הבא ולא נגמרת כאייטם וולנס.