יוסי כהן, איראן וחזי בעמותת נפגעי ביט

טייכר מגיע רעב אחרי פיתה מאכזבת ומספר איך בטעות זרק את הצ׳יפס ושמר דווקא את החמוצים והטחינה. משם הוא עובר לחוויה חריגה הרבה יותר: יום קודם הסתובב בצילומי ״ארץ נהדרת״ כשהוא מאופר ומולבש כיוסי כהן, ומספר איך עצם המראה, החליפה ושפת הגוף גרמו לאנשים סביבו להתייחס אליו אחרת וגם לו להרגיש בטוח וסמכותי יותר — עד שאשתו, כמובן, רואה מיד את האיש שמתחת לדמות.

מכאן הם משווים לחוויה שלו כפוטין ולדרך שבה תחפושת יכולה לייצר אישיות זמנית. דיון משונה בפרסומת AI עם יורם גאון ממשיך לשאלות על דמויות דיגיטליות. שיחה על פלרטוט עם חברים גאים מובילה לסטריאוטיפים, וממנה לוויכוח כמעט אנתרופולוגי על ההבדלים בין מקלחות של גברים ונשים והטקסים שנעשים לפני, תוך כדי ואחרי.

חזי חוזר עם תרמית חדשה: ״עמותת נפגעי ביט ביחד״, שבאמצעותה הוא מנסה להוציא עוד 2,000 שקל למרות שעדיין לא החזיר את הכסף מהתרמיות הקודמות. מעל הכול מרחפת התחושה ש״זה הלילה״ ושאיראן עומדת להגיב. השניים שואלים אם בתוך מצב כזה בכלל יש טעם לנסוע לאירוויזיון ולהעמיד פנים שהכול רגיל, ומעדיפים לרגע את מסר ה־Do Not Disturb של מדינה במלחמה.

״מחץ הדלתא״ של קאנון, צ׳אק נוריס ולי מרווין מחזירים לסרטי הפעולה, למבצע יונתן ולשחקנים ישראלים. עמי מתקשר ושוב אי אפשר לזהות איזה עמי הוא. יש גם שיחה על אנשים שעוקבים ברשת ואז דורשים יחס אישי, רצף בומבות, ופבלו רוזנברג שמגיע כביכול לדבר על ״טיטו ורוחו״ אבל מעדיף לעשות לטייכר וזרחוביץ׳ רוסט ארוך.