בית בובות, המשפחה השנייה וחסימת האשראי

ערב ב״בית בובות״ בהבימה עם שני כהן הופך לסיפור שלם: גילה אלמגור פוגשת אותם בחום, השגריר הנורבגי נואם בגלל איבסן, וסירי בטלפון של זרחוביץ׳ מכריזה בקול ״I did not understand that״ באמצע האירוע וכמעט מייצרת תקרית דיפלומטית. הפקקים בדרך לתיאטרון גורמים לטייכר וללירון לעבור לאוטובוס, ושוב עולה השאלה למה לא פשוט נוסעים בעיר בתחבורה ציבורית.

פליקס עושה מועד ב׳ לחנויות וציוד חזרה ללימודים. טייכר מדבר על הרגלי מזוודה ומלון, מגירות, בגדים תחתונים והכלל המוזר של לזרוק תחתונים כשכבר לא היית רוצה שפרמדיק יראה אותם. הפרסומת החדשה של זרחוביץ׳ מפתחת עבורו ״משפחה שנייה״ שלמה: כלבה בשם שולה, דמות בשם ג׳ון ומערכת יחסים מומצאת עם שוטר; השיחה הופכת להצצה אמיתית לאופן שבו הוא בונה backstory לדמות בפרסומת.

ננסי מנסה שוב ושוב לנהל ״שיחה רצינית״ אבל כל משפט שלו קורס לפאנץ׳. בשעה השנייה חברת האשראי חוסמת לזרחוביץ׳ את הכרטיס בעקבות אלגוריתם שמפרש קניות תמימות — חלב, קסדה, שפתון ושיחות — כ״התנהגות של הומו״; כדי לשחרר את הכרטיס הוא נאלץ כביכול להצהיר שהוא ״מגה גיי״. בסוף טייכר נתקע בפקק, יוצא מהרכב ומתחיל לכוון את התנועה בעצמו כדי לפתור צומת חסום.

הם גם מדברים על הקור הקיצוני באולם ועל הפער בין ערב תרבותי מהודר לבין נסיעה באוטובוס ופקק תל־אביבי רגיל. קו ה״משפחה השנייה״ של הפרסומת חושף כמה פרטים קטנים שחקן ממציא לעצמו כדי להפוך דמות קצרה בעולם פרסומי לאדם עם עבר שלם.