Do the Work, השבעה והעצות של שי כאורן

השיחה על יצירה ממשיכה מריק רובין לסטיבן פרספילד ול־Do the Work: לקום, להגיע לעבודה, לכתוב גם רע, לערוך אחר כך ולא לחכות למוזה. זרחוביץ׳ מחבר זאת לשעות הכתיבה המוקדמות שלו, כשהוא יושב שש עד שמונה לפני שהעולם מתחיל להפריע. משחקי כף יד ישנים וסוללות תשעה וולט מחזירים לילדות ולבדיקת סוללה עם הלשון.

״שי כאורן״ מגיע עם עצות לאריכות ימים שהולכות ומתפרקות: שמש, נכדים, מתיחה לענת מגן־שבו, תירס בבית מרקחת, צפייה בקרדיטים, לא לשטוף את הטבור ואובססיה לשלמה סיקס. ההצבעה באו״ם על הפסקת אש וההימנעות האמריקאית מקבלות דיון, לצד ביקור גלנט בארצות הברית. במקביל השבעה על אירמי נמשכת בבית: המיחם התעשייתי, כמויות האוכל, אנשים שנשארים שעות, המטפל לואיס שמוזכר בהספד, בוטנים עם שום והדרך שבה השבעה מחברת בין חיים למוות.

זרחוביץ׳ מנסח רעיון ל״טרום־שבעה״ או רוסט תקופתי — לשמוע את כל הסיפורים על אדם כשהוא עדיין חי. בדרך הביתה ממסעדה סגורה עולה חרדה קיומית דווקא מתוך רעב לחומוס, צ׳יפס ופטריות. סיפור משפחתי נוסף עוסק בהקאה של ילד שטייכר ניסה לשכנע שהוא ״מרגיש מצוין״, ובזיכרון מתקופת הקורונה שבו לירון הקיאה במונית לתוך מסכה והוואטסאפ המשפחתי שינה שם בהתאם. פליקס ממליץ על מספרות, ״חולי אהבה״ מתקרבת לסיום, ודורית שוב נכשלת בתותח הפרסים.