שון וגיתית: קורין אלאל, המוצב הסורי והבושה

גיתית חוזרת, והפתיחה מחברת ישירות את ההווה הסורי לזיכרון צבאי: במילואים טייכר ניווט פעם באמצעות ספר מפות, טעה בדרך והגיע למוצב סורי נטוש — סיפור שקיבל פתאום משמעות חדשה כשישראל שוב נמצאת באזור החרמון הסורי. העוגן הרגשי של הפרק הוא הפרידה מקורין אלאל. הם משמיעים ומדברים על ״פירות אסורים״, על המוזיקה שהשאירה, ועל ההבדל בין מוזיקאי שיכול להמשיך לחיות דרך שירים לבין קומיקאי שהחומר שלו תלוי יותר בזמן ובנוכחות.

משם נפתחת שיחה אישית מאוד על קושי לעשות צרכים מחוץ לבית, שליטה ובושה בילדות. טייכר נזכר בגן שבו החביא קשה של לחם והסייעת הטיפה לו על ילדים רעבים באפריקה, וגיתית מוסיפה סיפור על אסלה סתומה ועל העמדת פנים שלא קרה דבר. זיכרון חריף במיוחד: ילדה בגן הרטיבה את עצמה, והמורה הציגה את התחתונים הרטובים ואמרה ״בושה״; טייכר הילד חשב לרגע שזה פשוט שמה של התחתונים.

הספר נדיר מבטל תור לטובת לקוחה, מחקר על זיכרון דגים וחיי פרפרים מקבלים טיפול, וגם כבישת מלפפונים וסיקס פלאגס. מאחורי הקלעים, גיתית מגלה שהקולות שהקליטה ל״מגזין סוף השבוע של מאקו״ נחתכו בעריכה כי כשהם חוברו יחד יצא ״זיוף נוראי״.