הנחירות, תחפושת ההומלס ודרשת פורים של ראובן

צפייה ב־Shutter Island מחזירה את ההרגל לבדוק באמצע סרט איפה צולם ומה אמיתי, ואת הכינוי המשובש ״די־קאפ״ לליאונרדו דיקפריו. קפה נטול קפאין והאופן שבו ילדים מחקים את רעש לגימת הקפה של אבא פותחים רגע משפחתי. זרחוביץ׳ מגלה שלירון הקליטה את הנחירות העמוקות שלו; ההשמעה מביכה אותו ומובילה לדיון בניתוחים, איכות שינה והפחד לפגוע בקול שעליו הוא מתפרנס.

מכאן גם למסכים בלילה ויקיצות. פורים כבר ממש כאן. ראובן מגיע עם דרשת חג על משלוח מנות, רבנים וסלי מתנות — עד שסל תמים מסתיר כביכול חופשה בפריז. הילד מציע להתחפש להומלס, וטייכר עוצר להסביר למה אדם חסר בית אינו תחפושת מצחיקה; הם מחפשים חלופה ומגיעים לזומבי. זיכרונות התחפושות של טייכר כוללים קאובוי קבוע ותחפושת E.T.

בלתי נוחה עם אביזרי פלסטיק. הם מכינים את ספיישל ״נהפוכו״ ואת רצף השירים שיש בהם צחוק. טייכר מגלה בפעם הראשונה רופא אונליין ומופתע מהאפשרות לדבר עם רופא מתוך סלון חשוך, ואז כבר ממציא את שם המשפחה ״שפאדל״ לדמות. פליקס ממליץ על חנויות תחפושות. כלי קיצוץ לסלט, סומאק וזעתר מביאים שוב למטבח, והדיון על יום הולדת 52 שנדחה ועל תחפושת עגבנייה לפעוט משאיר את הפרק עמוק בתוך החיים המשפחתיים.