סולימן בטוקיו, ננסי וברקו מזהה שדרן רדיו

התקציב החדש, האפשרות לסגר בחגים והכותרות הטלוויזיוניות על הקורונה פותחים את היום, לצד זיכרונות מוזיקליים מאיתן מסורי ומרגול בחתונות. ננסי ברנדס מגיע בטענה שהוא רוצה לדבר עכשיו ברצינות, אבל כל ניסיון לרצינות מתפרק לעוד משחק מילים — מונסונים במדינה מוסלמית, מיקי שמו, שב״כ סמך, ג׳ודו, סוחר סמים, טניס ו־ממ״ד — והוא חוזר שוב ושוב על עכשיו ברצינות.

ממשיכים גם את סכסוך פלטת הירקות מהפרק הקודם דרך צפייה בבואו לאכול איתי. סיפור אחר הוא צמיד חדש, חצי גורמט וחצי חבל, שמוביל לשיחה על משבר גיל, קעקועים, להקה כאמצעי נגד לאופנוע, מקלות תופים ועץ בלזה של טיסנים. משם חוזרים לכינויי ילדות: ילדה שכונתה אורז, שרון בלון מנגן בפטיפון, קמצנוביץ׳ ואילי שלא אוהב שקוראים לו חצילי.

האולימפיאדה ממשיכה עם קו שידור לטוקיו: סולימן הרחב נמצא כביכול ליד השחייה הצורנית, מסביר שהוא חלק מהמשלחת כי הבנות צריכות את הקול החזק שלו מתחת למים, מספר על הופעה ליד הבריכה ועל אורחים מופרכים ומגיב למדליות של ישראל. בתחרות סיפורי המוסך אב משאיר ילד ישן ברכב כשהמכונאי מעלה אותו על ליפט; סיפור אחר עוסק ברכב ישן שעבר טסט, דרש מיד אחר כך תיקונים יקרים ובסוף נשלח לפירוק.

בתוך הסיפור המשפחתי נופלות לאילי שתי שיניים, פיית השיניים לא מוצאת את הקלפים שביקש ומשאירה כסף במקום. הסקר שואל אם צריך לצעוק לבריאות למישהו שמתעטש במרפסת ממול. שרון מספר שהפסיק לנשנש בלילה אחרי שראה את עצמו במראה, ואז חוזר לטראומת חדרי ההלבשה: אדם עירום שמנהל שיחה במבואה, וזיכרון מקביל של ראש ממשלה לשעבר שנצפה כך בחדר כושר.

לבסוף ברקו שוב משחק מי אתה, מפספס שוב ושוב ורק אחרי סדרת שאלות מצליח להגיע להגדרה שדרן רדיו.