התוכנית האחרונה: 21 שנה, האנשים שבנו אותה ופרס בפעם האחרונה

התוכנית האחרונה אחרי 21 שנות שידור נפתחת בלי ניסיון להעמיד פנים שמדובר בספיישל מתוכנן: טייכר וזרחוביץ׳ מדגישים שזו פשוט התוכנית האחרונה, לא ״תוכנית סיום״ שהוכנה מראש, ושהם סוגרים את הבאסטה הזאת אחרי 21 שנה בלי לדעת מה יבוא אחר כך. הם חוזרים ומבהירים שהם מסיימים את הפורמט ולא את הקשר ביניהם, ושדווקא הסיום מפנה מקום לאפשרות שמשהו חדש עוד יתחיל.

בחוץ עומד מאזין עם שלט, והשניים מגזימים שוב ושוב את גודל הקהל עד אלפי אנשים וכבישים סגורים, אבל מתחת לבדיחה ניכרת ההתרגשות מהתגובות שקיבלו מאז הודעת הפרידה. ערן מספר על שני מאזינים שפגש בבוקר בסופר ועל שחקן צעיר שניגש אליהם בהקרנת בכורה, סיפר עד כמה התוכנית משמעותית לו והתחיל לבכות; המפגש גורם להם להבין בעוצמה שלא הכירו עד כמה התוכנית הפכה לחלק מהחיים של אנשים.

הם אומרים שעדיף לעצור כשהקהל עוד מצטער ובוכה מאשר להגיע לשלב שבו יגיד שכבר היה צריך להפסיק. לצד הפרידה ממשיכים לשדר תוכנית רגילה ככל האפשר: שיחה ארוכה על האקדח לסריקה עצמית בסופר ועל הפער בין הטכנולוגיה לקהל המבוגר; זיכרון מהתקופה שבה שרון עבד כקריין קניונים עוד בזמן הצבא, כולל אדם שירד למרתף השידורים ודרש ממנו להפסיק עם הרעש; והבטחה שבחודשים הקרובים תהיה פרידה גדולה על במה, אירוע שהם כבר החלו לעבוד עליו.

הפסיכולוגית רונה פיטיפת אפונה מתקשרת כביכול לפגישת חירום לקראת ראש השנה ומשחזרת לשרון ילדות מופרכת: אבא שמנסה להפוך אותו ליותר גברי בארוחת החג, ראש דג חי, משפחה ענייה בלי שופר ודוד ויקטור שלוקח אותו ליער בן שמן לצוד אייל כדי להכין שופר. רגע לפני שהיא ״מתפיידת״ מהשידור האחרון היא מודיעה שהמחיר בפגישה הבאה יעלה ל־990 לירות ומאחלת לו הצלחה בחלל הריק שיישאר בנשמתו.

השידור הופך בהדרגה למפגש פרידה חי. אנשים מהעבר ומההווה של התוכנית נכנסים לאולפן תוך כדי שיר ישן מהליינאפ של התקופה הצבאית; השניים צוחקים על כך שהגיעו כילדים צעירים וחסרי ביטחון ועכשיו כבר בנו בתים, התחתנו והביאו ילדים, ונזכרים בחתונה של ריבק, בתום יער הצעירה ובתמונות של ערן עם שיער מלא.

בני המשפחה נמצאים מעבר לזכוכית, והילדות אמי וגילי מקבלות לרגע את המיקרופון כ״דור הבא״ של טייכר וזרחוביץ׳. לירון מביאה בקבוק יין שעליו הודפס Over and Out. בשעה האחרונה הם מתבוננים על הדרך הקומית שעברו. בתחילת הדרך היו שנים רבות שבהן הם כתבו לבדם, ובהמשך הבינו שאי אפשר לחדש באותו קצב במשך עשרים שנה ושכדי להמשיך להתפתח צריך לפתוח את התוכנית לכותבים, מבצעים ומבצעות נוספים.

הם מתארים את הראייה הקומית שלהם כמשהו שנשאר, גם כשכבר קשה להמציא עוד ועוד דמויות חדשות, ואת התוכנית היומית כעוגן קבוע של החיים: בכל יום יהיו שעתיים, יהיו מערכונים, ובסופו של דבר תמיד ייכנסו לאולפן ויהיה להם על מה לדבר. רגע מרכזי בפרק הוא רצף התודות, שאותו הם מציגים במפורש כתודה לאנשים שהחזיקו, הרימו, הגדילו, הרחיבו והעמיקו את התוכנית ושבלעדיהם היא לא הייתה שורדת כל כך הרבה שנים.

הם מתחילים בעומר ריבק ודור מושכל, שהצטרפו כבר בחותרים למגע בגלי צה״ל ככותבים וכמבצעים והיו ״דור הילדים״; עוברים ליותם בקר ודור כאהן, ״הנכדים״, שכתבו במשך שנים חלק עצום מהדמויות והפורמטים, ובהם רון נג׳, שפטל, פרס, בבר ובומבות; משם לאושרית סרוסי וחן רוטמן, שהביאו עוד דור של כתיבה וביצוע, ולחיבורים של חן עם עמרי אנגל ועומר עציון.

הם מודים לליאת הרלב, שהייתה איתם כבר מציפורי לילה מנקרות ושממנה נולדו בין השאר אסתי וראובן ואירנה, ולקובי פרג׳ שהכיר להם אותה ותרם בעצמו דמויות וקטעים. תום יער מוזכרת כאחת מהכישרונות שאליהם פנו כשהייתה צעירה מאוד, עם דמויות ובהן כנרת וגילי הנער. רצף השמות ממשיך לעידו קציר, שתמיד היה מגיע וטוען שהקטע שהביא הפעם לא טוב למרות שלדבריהם תמיד היה מושלם; יניב ביטון, שעליו הם אומרים שכל סופרלטיב רק יקטין אותו ושאחד התענוגות היה לשמוע אותו נשבר מצחוק בהקלטות; קובי בלולו; נועה מונגר; לינה בורמנקו; גיתית פישר; רון זילברשטיין, שהחיקוי שלו לעמרי אנגל היה כל כך מדויק ששרון היה בטוח שהוא שומע הקלטה אמיתית; ברק כהן; מיכאל זילבר ויובל ויינר, שהגיעו ממש בדקה ה־89 והפכו לדור החדש ביותר.

פיני בודאגוב מקבל תודה מיוחדת כקומדיה טהורה שאינה זקוקה כמעט לכתיבה: פעם היו מקליטים עשר דקות ועורכים, ובהמשך פשוט נתנו לו לדבר כמה שיצא. אלעד בילו מוזכר כמי שניהל, ערך והפיק לפני טנצר; טל טנצר עצמו מתואר כמנכ״ל התוכנית, העורך, המפיק, המבוגר האחראי והצלע השלישית של שון ורון, עם אהבה לתוכנית שאי אפשר לזייף.

ירון גת מקבל תודה על עריכת המוזיקה, ואופיר כנר על הפתיחים, הג׳ינגלים והשירים לאורך כל גלגולי התוכנית. הם מודים גם לאבי משולם שהביא אותם לגלגול הנוכחי ברדיו, לדייזי ולאודליה, לרדיו תל אביב, לגלי צה״ל, לרועי דלמדיגו, לסוכנים ולמורן מאור ז״ל, שלדבריהם יחד עם אבי משולם שכנעה אותם לחזור לתוכנית יומית, ולמשפחות שתמכו לאורך השנים.

גם המאזינים מקבלים מקום מרכזי בתודות. טייכר וזרחוביץ׳ מספרים שאחרי 7 באוקטובר התעקשו להגיע לשדר גם כשהתחנה ביקשה מהם לא להגיע, משום שהיה להם ברור שלא עוזבים את המאזינים ברגעים האלה; השיחות עם הקהל בתקופה הקשה חיזקו גם אותם. הם מגדירים את הקשר בין תוכנית רדיו למאזינים כאהבה וחברות, ומודים ל״חברות וחברי הכת״ שהלכו איתם את כל הדרך ובנו איתם את הדבר הגדול ביותר שהיה לשניהם.

לאורך השעה חוזרים גם פורמטים ותיקים בפעם האחרונה: ננסי ויגאל שילון נכנסים לבומבות מאזינים אחרונות, עם משחקי מילים שנשלחו בין השאר בידי נדב רצון, אור ברושי, נדב בן נון, ברק נחמד, דור לפידות, מני שי, תמיר האבר, רועי עוטבת ושירלי אקסלרוד. הם מעודדים את הקהילה להמשיך לכתוב ולהעלות בומבות גם אחרי שהתוכנית יורדת.

הקטע העלילתי האחרון של התוכנית הוא ההולוגרמה של שמעון פרס, כמעט עשור אחרי שנולדה הדמות בגלגול הנוכחי. הם קונים בפעם האחרונה ״דלק הולוגרמות״ ומכינים מראש שאלות פוליטיות קצרות כדי לא לבזבז אותו, אבל פרס שוב לא נותן להם לשאול כמעט דבר: הוא משתלט על השיחה בהתלהבות מסדרת הראפ, מטונה, סאבלימינל ומוקי, מתעצבן על סקווישים ועל טרנדים מטופשים, וממטיר רשימה ארוכה של דברים שלדעתו הם ״לאבד את הראש״ — אספרסו בלי אסלה קרובה, מעיל בלי שרוולים, שמירת איש קשר באות אחת, לקרוא לכלב ״תינוק שלי״, חומוס בקניון, אבוקדו בקיץ, להתחיל לעשן בגיל 30 ועוד.

ההולוגרמה נכבית לפני שהם מספיקים לשאול על השריונים, הגושים וסגירת הרשימות, וכך פרס הופך למערכון האחרון של 21 שנות התוכנית. בדקה האחרונה הם מניחים לרגע לציניות. ערן אומר על הקשר ביניהם שתי מילים: ״חיבור קוסמי״, וחוזר לכך שגם ההיכרות ביניהם סביב חיקוי של רזי ברקאי נראית בדיעבד כמעט בלתי אפשרית לתכנון.

הם אומרים שהחיבור ביניהם לא נגמר ושעוד יעשו דברים יחד, מחליפים ״אני אוהב אותך״, מודים למאזינים, ומסיימים את 21 השנים ב־peace and love ובהבטחה להיפגש ולהישמע שוב.