11 שנות רדיו, קלוד המתחזה ויגאל שילון

הפרק מתחיל מנוסטלגיית טלוויזיה, ספורט וילדות: NBA של הניינטיז, שיקגו בולס, אריק הניג, המילה ״בוננזה״ ו־Return to Eden — ״בחזרה לעדן״ — עם האישה שנדחפת לתנינים, עוברת שחזור פנים וחוזרת לנקום. הצפייה מחדש ביוטיוב מגלה עד כמה הסדרה מלודרמטית ואיטית, ומובילה לזיכרונות מטלוויזיית האייטיז שבה ילדים ראו הכול, כולל תכנים שאיש לא היה מאפשר היום.

מכאן עוברים לסדרות מסע בזמן ומציאויות מקבילות כמו Sliders ולתחושה שפעם היה יותר כוח לצפות בפרק שלם. בתוך הספירה לאחור לסיום הם מדברים במפורש על 11 שנות תוכנית יומית ברצף ועל יותר מעשרים שנות רדיו — אורח חיים שלם שאין בו כמעט פגרות ושקשה לדמיין את הגוף בלעדיו.

זרחוביץ׳ מספר על ניסיון להתייעץ עם Claude בענייני כסף: הוא מחפש בגוגל, נכנס לתוצאה ממומנת שנראית כמו Claude, עושה בטעות מנוי של 70 דולר ורק כשהשירות אינו מסוגל לבצע פעולות שכבר עשה ב־Claude האמיתי מבין שנפל על אתר מאגד. Gemini עוזר לו לנסח דרישת החזר והוא מקבל את הכסף בחזרה.

מכאן נפתחת שיחה על ההידרדרות מאיש הגאדג׳טים של ״זומביט״, שהיה בין הראשונים לגעת בכל טכנולוגיה חדשה, לאדם שכבר נעקץ ממנהרות הכרמל, ממנויים ומאפליקציות קטנות שמכרסמות בכרטיס האשראי. הוא משתמש כיום ב־Claude גם לניתוח פנסיה ומנסה לחזור לקוד. תמונת פלאש זוגית מתאילנד שנועדה להיות רומנטית יוצאת כמו ״שתי גופות בטיטניק״ והופכת לניסוי משפחתי בצילומי חושך.

אורי גבריאל לוקח אותו ל״מכה״ שמתבררת כגניבת שמפו ממכונת שטיפה. בסיום מופיע יגאל שילון בדמות שמגיעה כביכול מהעולם הבא לסכם עשור של מתיחות ופספוסים, ומכאן הם חוזרים ל״המופע של סטיב״ ולמתיחה שבה שילון עצמו צולם בבית בזמן ששידרו לו גרסה מלאת תקלות של התוכנית שלו.