הארכיון, הכפכף והלילה שבו התוכנית השתנתה

הפרק ממשיך את ספירת הימים לסיום ומתבדח על כך שגם הכיסא והמיקרופון כבר מנסים להעיף את המגישים. ChatGPT נשאל שאלה כמעט משפטית: אם השידורים מסתיימים ב־8 בספטמבר, רגע לפני ראש השנה, האם אחרי 11 שנות עבודה עדיין מגיע להם שי לחג. המודל מסביר שאין זכות אוטומטית אם העבודה הסתיימה לפני חלוקת המתנה, ומנסח להם בקשה מנומסת.

מכאן חוזרים לריב ישן עם הנהלת התחנה ולכפכף של זרחוביץ׳ שעף מהרגל ונשאר במשרד אחרי יציאה דרמטית. חברי הכת מבקשים עוד ועוד דמויות וקטעים לפני הסוף — הרב לאו, גילי לייף סטייל, גיוואץ, פתיחים ישנים ועוד. זרחוביץ׳ פותח את הארכיון ומאזין ל״ציפורי לילה מנקרות״ מ־2005, שומע את הקולות הצעירים ואת הדרך שבה כתבו אז דיאלוגים מלאים, ונזכר באלון נוימן, קובי פרג׳, ליאת, יובל סגל, יגאל שפירא, אריק שגב כעורך מוזיקלי ואיתמר זוהר.

אחד הרגעים הארכיוניים החשובים מגיע מהסבב הראשון ברדיו תל אביב, 2007–2009: הם החליפו את שי ודרור ב״תוכנית הערב״, ניסו בהתחלה להיות אקטואליים ומסודרים כפי שחשבו שמצפים מהם, כתבו דיאלוגים מתוך העיתונים והיו אומללים. בטיול לילי בגבעתיים־רמת גן הם כמעט החליטו לפרוש, ואז אמרו לעצמם שלפני שעוזבים פשוט יעשו מה שהם באמת רוצים — ואם יפטרו אותם, שיפטרו.

מבחינתם זה הרגע שבו נולדה בפועל התוכנית שהם מכירים היום. עוד בפרק: מקור השם ״שון־רונים״ שהגיע ממאזין, AI שמייחס בטעות קטע מהפרלמנט לסיינפלד ומתחיל לשכתב היסטוריה, פליקס והחוקרים הפרטיים, ניסיון לאתר חבר ילדות בשם גיל מבית ספר שלום עליכם, וגבי חברה של אמא שמסיימת סוף־סוף את תעלומת מותו של גדעון ומבקשת עזרה עם מזוודה מהבוידעם.