שווארמה ב־150 שקל, פסטיגל הילדות ולארי צ׳ארלס

החופש הגדול מתחיל בתוך ניסיון לחזור לנורמליות, אבל המחירים כבר מרגישים אחרת: שתי מנות שווארמה מגיעות לכ־150 שקל והשניים תוהים מתי אוכל מהיר הפסיק להיות זול. תעודות סוף שנה מביאות הערה לילד על הומור ש״לא צריך להיות על חשבון אדם״, וטייכר וזרחוביץ׳ מפרקים את ההבדל בין קומדיה שמכוונת למישהו לבין חינוך ילדים לא לפגוע.

ריח של ילד ישן אחרי יום קיץ מחזיר לילדות בלי מזגן. המדוזות בחוף דור מקבלות טיפול מכבד יותר מה״לינץ׳״ שעשו להן פעם. סביב הפסטיגל נפתח סיפור אישי חשוב: טייכר הוזמן בילדות לאודישן, בגיל חמש בערך, התאמן על ״כולם הלכו לג׳מבו״, לא ממש הבין מה השופטים רוצים, ובסוף קיבל תעודת השתתפות שהרגישה לו כמו פרס ענק; אחותו נבחנה גם היא ולא התקבלה ובכתה.

מכאן גם לסיפור שבבגרותו הוצע לו להשתתף בפסטיגל והוא בחר שלא. הספר/הדוקו של לארי צ׳ארלס מחזיר ל־Seinfeld, Curb, Borat ולעימות עם העובדה שיוצר שאתה אוהב יכול לומר דברים קשים על ישראל; הם מזכירים גם את אריק קלפטון כאמן שכבר הוציאו מהפלייליסט הפרטי. מכונית פולקסווגן ישנה ומנגנון המתזים שעבד מלחץ הגלגל הרזרבי מספקים נוסטלגיה טכנית.

האימונים והמשקולות בבית מובילים לרופא שמזהיר לא לעצור נשימה תחת עומס בגלל סיכון לכלי דם. עוד בדיון הקיצי: ילדים שממציאים סטיקרים ושפה, מכוניות ישנות בלי כל שכבות הבטיחות של היום, והפער בין להיות הורה שמגן לבין אדם שעדיין זוכר היטב את החופש של ילדותו. הסיפור על לארי צ׳ארלס חשוב לא רק פוליטית — הוא מעלה את השאלה האם אפשר להמשיך לאהוב יצירה של מישהו שאתה כבר לא רוצה לשמוע אותו מדבר, בדיוק מסוג הזיכרונות שמאזין עשוי לחפש לפי שם היוצר ולא לפי תאריך.