אבנים מהכינרת, החלום על אבא והשם של הגננת

המשפחה נוסעת לכינרת כדי לאסוף אבנים שיונחו על מצבת אביו של זרחוביץ׳, בעקבות מנהג דומה במשפחה של לירון. הנסיעה מחזירה אותו לחוף ולסירה של ילדותו, לשבתות הקבועות עם הוריו ולמקום שאביו אהב. הוא אומר לבן שלו שיום אחד אולי יביא גם בשבילו אבנים, ופלייליסט ברכב הופך את הדרך למסע בכי.

באותו זמן הוא חולם לראשונה על אביו מאז מותו: שוב בבית חולים, אבל הפעם אביו נראה בריא ומשיב בשקט ״כן״ כששואלים אם יהיה בסדר. השיחה מתרחבת לפחד שהקול המדויק והפנים של אדם אהוב ייטשטשו עם השנים. רונה הפסיכולוגית מגיעה וממציאה שוב ילדות שלמה של ריבים ורעשים אצל ההורים.

מפגש חברתי של הורי הגן מכניס את זרחוביץ׳ לחרדה חברתית; במשחק עם פתקים על המצח הוא לא מצליח במשך דקות ארוכות להיזכר בשם הגננת אלונה, למרות שהוא מעריך אותה מאוד, ונקרע בין ״הילד״ ל״הקומדיה״. גילי גרבר מספר על קשריו עם טראמפ ומאסק. הם מדברים על החדירה התקשורתית לפרטיות החטופים שחזרו, על לווייתן שבלע קיאקר ושחרר אותו, ועל סנטוריני. אוסנתי מסיימת כשהיא מודה שכל מתיחת הקיצוץ בשכר הייתה חומר למופע פורים במשרד.