אופיס פיפוס, החולצות הצהובות והחתונה

ערב פתיחת שנת הלימודים מביא איתו שיחה על מערכת החינוך, קבוצות הווטסאפ של ההורים והרפורמה שמכניסה בעלי מקצוע חיצוניים לבתי הספר. נוסטלגיית ״רגע עם דודלי״ ושירי ילדים מובילה למאשאפים ישנים, ואז ״אופיס פיפוס״ פותח חנות ציוד בית־ספר אבסורדית עם מוצרים שאף תלמיד לא צריך.

הדיון בחולצות צהובות ב־1 בספטמבר ובסמלים למען החטופים נהיה רציני יותר: הם חוששים ש״בואו הביתה״ וחולצות יהפכו לתחליף לפעולה עצמה, ומתעקשים שהמסר הוא להחזיר את האנשים בפועל. שניהם בדרך לחתונה של תמיר, מה שמחזיר לאפליקציות הזמנה, מספרי שולחנות ולזיכרונות מחתונות שלהם; טייכר נזכר שבחתונה שלו שר עם מרגול גרסה משובשת וגסה ל״מחר אני בבית״ מול ההורים והמשפחה.

שיחה על לורדים וטושים מחזירה לריח של ציוד בית ספר ולילדות שבה ילדים הריחו טושים בלי לחשוב על זה. עמי מתקשר שוב עם עוד עשרות פרטי זיהוי — מפתח שנפל לפיר מעלית ועוד פרטים שאמורים להיות חד־משמעיים — אבל גם הפעם אינו מזוהה. בסיום חוזרים לפרויקט המוזיקלי ״עם אחד עם שיר אחד״ ולמשחק הישן של לזהות זמרים לפי שורה או קול, כך שהפרק נע בין תחילת שנת הלימודים, המאבק על החטופים וחתונה שמחזירה אותם לעבר.

הפרק מכיל גם את התחושה המוכרת של ערב חתונה — אפליקציות, שולחנות, בגדים והאם כבר יצאו מהבית — מול ערב של הורים שמכינים ילדים לבית הספר. ההופעה החוזרת של עמי ממשיכה להפוך את חוסר היכולת לזהות אותו לסדרה בפני עצמה.