אואזיס, ההפגנה והולוגרמת פרס על כלבוטק

טייכר מתאר את הניסיון הכושל להשיג כרטיסים לאיחוד אואזיס ואת התמחור הדינמי שהופך כרטיסים ליקרים תוך כדי ההמתנה, ונזכר בהופעה הישנה ברמת גן ובפעם שבה נשלח להתחיל עם בחורה עבור חבר. אבל הפרק נשאב מהר מאוד חזרה למציאות אחרי רצח ששת החטופים: לירון הייתה בהלוויה של כרמל גת, השניים הלכו בנפרד להפגנה, והם דנים במספרי המפגינים, באופן שבו כלי תקשורת שונים ממסגרים את הכמות ובצורך שלהם להיות ״נספרים״ גם כשהם לא בטוחים מה המחאה תשנה.

מסיבת העיתונאים של נתניהו ומפת ציר פילדלפי מביאות לשיחה מפורטת על עסקת חטופים, גבולות, אחריות וההבדל בין הסבר לבין מצגת. שלום שפירא מגיע עם ״השכלה פיננסית״ שמלמדת איך לקנות דירה באמצעות חיסכון בקולה זירו, בנייר טואלט, במכונית ובמקרר — עד להחלפת רכב בחמור ונשיפה על האוכל במקום קירור.

טייכר מספר שהשתמש לראשונה בפתח הקטן להוספת פריט במכונת הכביסה ושזרם המים שלה משפיע על המקלחת. אורי גבריאל מגיע עם עוד כינוי יפואי והצעה שמרגישה כמו איום. בשעה השנייה חוזרים לרוברט דאוני ג׳וניור ולקליפ של Elton John ל־I Want Love, ולהולוגרמת שמעון פרס שנבנתה מחדש כדי לענות על המצב — אבל מבזבזת את כל האנרגיה שלה על תלונות נגד הקאמבק של ״כלבוטק״, רפי גינת, חומוס ומזרקות, ונכבית לפני השאלות הרציניות.

יש גם את הוויכוח האם פוליטיקה היא בכלל המקום הנכון להשקיע בו את כל האנרגיה בזמן שהחטופים עדיין מוחזקים, ואת ההרגשה שהמספרים בהפגנות עצמם הפכו לזירת מאבק. הולוגרמת פרס היא המשך ישיר לרצף הארכיוני של דמויות עבר שמקבלות כביכול קול חדש בהווה.