אחרי 7 באוקטובר, גמר פספוסים ואל תטעו בנו

החזרה לשידור אחרי יום השנה הראשון ל־7 באוקטובר מתחילה בשני טקסי הזיכרון, בתחושה שמדובר בשילוב בלתי אפשרי בין יום הזיכרון ליום השואה, ובהבנה שהאירוע עדיין לא הסתיים ולכן גם הזיכרון אינו יכול להיות סגור. אזעקה תופסת את זרחוביץ׳ בחוג ההיפ־הופ של הבת; הם יורדים למקלט שבו מותקן מפוח אוויר ללא שקע חשמל, ואחרי הישיבה שם מופיעים גם פשפשים/עקיצות בקרסוליים.

יגאל שילון משתלט על האולפן עם ״גמר פספוסים 98״ ומביא כביכול אורחים, מתיחות ודמויות שכבר מזמן לא אמורים להיות חלק משידור חדש. המצאת המכנסיים־כיסא מהפרק הקודם מקבלת פתאום גרסה אמיתית מטיקטוק, והם חוזרים גם למופעי רחוב, ג׳אגלרים וטיפים דיגיטליים, לשומרי מסך ולחנות תיקונים שהפכה לחנות אופניים.

״אל תטעו בנו״ הופך לאות חוזר שמסמן כל הכרזה ביטחונית שנשמעת להם מנופחת מדי. הם דנים בשם ״מלחמת התקומה״ ובטענה שאחריות של הנהגה נבחנת גם אחרי ניצחון, לא רק אחרי כישלון. בבית הספר, זמר שמסיים את התקווה מוסיף ״עם ישראל חי״ ומייצר דיון קטן על טקסים וסמלים. גמליאל מתקבל לפקח בדן ואז מפוטר בגלל שהשתמש בכרטיס עובד של אחיו משניצל קומפני — וגם האח משלם את המחיר.

שפטל מגיע בסיום לפרק את צרפת בגלל אמברגו הנשק, והם מסיימים בנשיקות לחי צרפתיות ובבלבול נימוסים.