הקרחים, דורית והשיר הלילה אורב

לארי דיוויד וראיון ישן אצל לטרמן פותחים דיון ב״מועדון הקרחים״: לפי דיוויד, מי שמגלח את הראש עד העור מסתיר את דרגת הקרחת האמיתית שלו, ורק מי שנותן לשיער לצמוח חושף את ה״הלוואה וחיסכון״ במלואה. זרחוביץ׳ נזכר בשלושת החודשים שבהם גידל שיער לסרט ומסביר כמה המראה השפיע על תחושת הדמות; מכאן הם שואלים אם שיער הוא ממש מרכיב משחק, האם פאה יכולה להספיק, ואפילו האם שחקן היה עושה השתלה בשביל תפקיד.

גלנט אומר שהעימות מול חיזבאללה נמצא ברמה אחת מתוך עשר, והם מתווכחים מה משמעות ״מהירות בינונית״ בבלנדר, בכיריים ובכל מערכת שאין בה מדד אמיתי. סיפור חדשותי מזויף על אם שלא מזמינה ילדה ליום הולדת בגלל מתנה זולה מוביל לטייכר לסיפור אמיתי וכואב יותר: בתו עם הצליאק מספרת שילדים בצהרון צוחקים שהקציצות ללא גלוטן שלה נראות כמו משהו מהשירותים, והוא מדבר על הרגישות ההורית ועל הצורך לתת לילדים כלים להתמודד במקום לנסות לשלוט בעולם.

דורית חוזרת לתותח הפרסים ונכשלת בשאלות על טראמפ, Simon, משטרה, פרקט, ג׳ק ואפון הפלא ואפילו כמה גלגלים יש במכונית. נוסטלגיית תחבורה כוללת אופניים גדולים מדי מהאחים, רעש אופנוע מקלף בגלגל, רישיון סירה מהירה בגיל 16 וטייכר שמספר על אימוני כשל מנוע ברישיון הטיס שלו.

ארנון טל לוקח את ״הלילה אורב בכל פינות העיר״ והופך אותו לשיר מלא עם יניב כהן, ומכאן נולד רעיון לאלבום שלם סביב המשפט. אורי גבריאל חוזר כערן החרצן וערן מטבוחה. בסיום טכנאי מחשבים בשם מוגלי פותח מערכון חלום־בתוך־חלום שהופך בהדרגה לאפוקליפסה עם קוריס, בית חולים ומחשב שצריך לפרמט.