השנה החדשה, ת׳פה והמתנות ממישיגן

הפרק הראשון של 2024 נפתח בירי חמאס בדיוק בחצות ובתחושה שמישהו שם חיכה לספירה לאחור כדי לייצר אזעקות של ניו־ייר — מהלך שטייכר וזרחוביץ׳ מתארים כילדותי וקטנוני יותר ממאיים. מכאן הם חוזרים שוב לשאלה איך ממשיכים לחיות ולשדר בתוך המלחמה, ומאמצים את הקריאה של לוחמים לאנשי ציבור: אם אין משהו מאחד לומר, פשוט ״ת׳פה״.

בתוך עולם הכת מגיעה חבילה מושקעת ממילכה, ראשת סניף השונרונים במישיגן: חולצות אוניברסיטת מישיגן, אוריאו ללא גלוטן, שוקולד מנטה ומכתב רשמי שמכיר בהם כראשי העדה העולמית. עמי מתקשר עם עוד שרשרת אינסופית של פרטי זיהוי כדי להזמין כרטיסים לפוליקר, וטייכר שוב לא מצליח להבין איזה עמי זה.

שיחת ספאם מחברת הביטוח מובילה לשאלה למה אנחנו ממשיכים לענות למספרים שהטלפון כבר מסמן כחשודים. סיפור אישי בולט מגיע מפגישה עסקית שבה טייכר יורד על מגש שלם של מאפים, מרגיש רע עם עצמו — וכמה ימים אחר כך, בזמן החלפת שני צמיגים, נכנס ל־M-PM, ממלא קופסה ענקית ברוגלך ואוכל כמעט הכול בעמידה מתוך שקית.

סקר המאזינים בודק אם מותר להשתמש בטישו יבש אך משומש שנשאר בכיס המעיל מהחורף הקודם, ומשם נוסטלגיה לאבא של דורי מהאופניים שצועק ״ידיעות, מעריב״. עוד בשעה השנייה: ״הטבח״, הביטוי ״שבחים ותשבוחות״ שמקבל תיקון לשוני ל״תשבחות״, מדידת עובי ספר באמצעות ״נקניקוניאק״, הוויכוח על קראפ מלוח, וסמדר הבן שממשיך לשלוח לטייכר הודעות מתוך הנחה שהוא אישה — כולל ניתוח מחיצה בהונגריה והצעה לעבור לגור אצלו.