מיטב 20 באוגוסט 2020, שבוע שממוסגר סביב ההכרזה על הסכם השלום עם איחוד האמירויות. אילנה מתכוננת להופיע ב״עשבייה של הבית הלבן״ בטקס החתימה, מכריזה שתשיר את ״שיר השלום 2020״ בעברית, אנגלית וערבית, מספרת שכבר הייתה נשואה למישהו מאבו דאבי ומכניסה לטקסט ״כבש תות״. בהמשך היא חוזרת מארצות הברית הישר לוויכוח על נחל האסי, טוענת שגדלה בקיבוץ, עבדה בחליבות, נתנה לנחל את שמו ומזהירה שתושבי הפריפריה יהפכו אותו למנגל, נרגילות ו־JBL.
ההולוגרמה של שמעון פרס, לעומת זאת, לועגת להסכם שלום עם מדינה שנמצאת אלפי קילומטרים מכאן, לבורג׳ חליפה, נסיכים עם טיגריסים ולשלום בלי לחיצת יד, ואז ממשיכה ב״אפשר להשתגע״. קפיטולניק כבר מנהל עסקי רכב במזרח התיכון, מדבר על מכירת דייהטסו ורנו קנגו לדובאי, על רדיו בחריין שמתדלק בזהב ועל צי סנדלים אוטומטיים וכפכפים היברידיים בסודאן.
אוהד מנהל המלון מודיע שכבר פתח סניף באמירויות, מחליף את הסוויטה הנשיאותית ל״סוויטת הסולטני״, מאמן גמל כבל־בוי וממלא דיספנסר מיץ בנפט. בקו העלילה של האסדה מגיעה תפנית גדולה: סטייט מתעורר על האסדה יגאל, מגלה שכל עשרת הפרקים בטהרן היו חלום ושחזרנו ל־2015; הרצי מגיש ארוחה שכל כולה בצל.
עוד בלקט: דני סביצ׳ה על מדינה אדומה, חוט דנטלי אלחוטי ועיתוני שישי; תחרות סיפורי חיפוש דירה עם חדר שמסתיר בניין צמוד ודירת סטודנטיות עם מקלחון בכל חדר; דורית, יאיר קרמן שחוזר להבימה וכותב את ״גבעת שייקספיר אינה עונה״, נאנסי שמנסה לדבר ברצינות, שז״ם וסקר על תיקיות באייפון.