הסיפורים הגנוזים, הזמר במסכה וההולוגרמה של פרס

הפרק נפתח בזמר במסכה ובשאלה כמה אפשר לעבד קול עד שלא נשאר מה לזהות, ואז סולימאן הרחב מציג הופעה מחתרתית בתקופת הקורונה. אסיף אלקיים מדבר על פרידה וספר, והשניים עוסקים בעייפות המצטברת מהסגר, רעש, מגע ועצבנות. שאלת היום בודקת אם צריך להסתובב עם מסכת ספייר. מכאן מגיעים לאמילי בפריז, לעיסוי כפות רגליים ולוויכוחים בבית, וגם לזיכרונות משיער ותספורת ישנה שבה ערן גילח את הראש בשידור.

המרכז הארכיוני של הפרק הוא גילוי על קובץ סיפורים גנוז בשם קצרים שערן כתב לפני כעשרים שנה ונתן ללירון: הם קוראים מהטקסט ומהגב, מדברים על הדחיות מהוצאות הספרים ומספרים את עלילת הסיפור הראשון — איש שב״כ מאצ׳ואיסטי שלא מצליח להביא ילדים, אישה שקונה בערוץ הקניות זרע קפוא של ג׳יימס דין, וילד שנולד בשחור־לבן; בסוף מתברר שגם הבעל עצמו מופיע מטושטש כיאה לאיש שב״כ.

מוזכר גם שיר ילדות של אחותו שמסתיים בלופי הכלב במדורה. דורית מתקשרת ממלונית קורונה, ההולוגרמה של שמעון פרס מנתחת את הזמר במסכה, והם עוברים גם לכת הריאליאנית ולרעיון להקים דת. בסיום מזכירים שבחמישי תשודר צוחקים איתכם.