אחרי הסכמי השלום, אילנה נעלבת וערן לומד לגלוש

הפרק נפתח ביום שאחרי חתימת הסכמי הנורמליזציה בבית הלבן. טייכר וזרחוביץ׳ מתרגשים מהאירוע, לצד ביקורת על הפער בין חגיגת השלום לבין הסגר והתחלואה בישראל. חיים סבן עולה כביכול מהמדשאה בבית הלבן, מתלהב מכל העיתונאים הישראלים, מנסה שוב ושוב לקרוא לדנה וייס תוך כדי שידור ומסביר את ההסכם כ״שלום תמורת F-35״ ופאוור ריינג׳רס.

השניים חוזרים גם לרגע הטלוויזיוני שבו עיתונאים מפריעים זה לזה בשידורים החיים ולמאמץ של טראמפ לבטא שמות ומונחים בערבית. מערכת החינוך עומדת להיסגר לסגר, והם לועגים לאופטימיות של אלירז שדה שמציג את ישראל כראשונה בעולם שנכנסת לסגר שני — ולכן כביכול שוב מובילה את העולם.

הם מגלים עסק למיזוג אוויר בשם שון רון ומתחילים לדמיין תביעה על גניבת המותג שלהם. ההצטיידות לסגר מחזירה מזווה מלא מהגל הקודם, אלכוג׳ל והרגלי חדר כושר. שאלת היום בודקת אם לשמור בתוך קופסת הענבים את רשת הפלסטיק שמחזיקה את האשכולות; 60% נגד. אילנה מגיעה זועמת כ״זמרת השלום של ישראל״ על כך שלא הוזמנה לשיר בטקס, חושפת חותמת שחורה בדרכון האמריקאי בגלל סיפורי קריוקי, פייטים ומשפחה בארקנסו, ודורשת לפחות לקבל את פני המשלחת בארץ.

עוגן אישי חזק הוא שיעור הגלישה הראשון של ערן: הוא מתרגל על החול, נכנס לים כבר בשיעור הראשון, מצליח לעמוד על הגלשן ואז כמעט נפצע כשקופץ למים רדודים מדי; הוא גם מגלה שהחלק הכי קשה הוא לסחוב גלשן מתחילים ענקי ולהיראות כמו גולש ברחוב. הופעות זום מובילות לסיפור שבו ערן וחנן בן ארי מופיעים באותו אירוע: את ערן שומעים ולא רואים, את חנן רואים ולא שומעים, ולכן ערן מציע לדבב אותו.

אילן שס שולח שיר סאטירי על חודשי הקורונה. לקראת הסיום מדריך טיולים באיטליה שנשאר בלי תיירים מעביר את אותו סיור בדיוק בחולון, עם פיצוציות, ברזלים, מזרקה ו״פיצה סירוק״. בסוף מזכירים שמחר תשודר ״שוחקים איתכם״.