סימון ביילס, צבי שיסל והעוקץ בדיקסי

סיפור קטן על משקפי קריאה פותח את היום: בלי לראות טוב כמעט נשפך תבשיל למכסה הפוך במקום לקופסת פלסטיק. משם עוברים לכנסת, לאמירה חריפה של גפני על בנט ולהתנצלות, ולגרסה קומית של תקנות משרד הבריאות לאירועים. האולימפיאדה מקבלת עומק דרך סימון ביילס, שפורשת מתחרות אחרי קפיצה לא טובה ומדברת על הקושי הנפשי; השיחה נוגעת בלחץ על ספורטאים ובזיכרון ילדות ממסלול ריצה/אירוע ספורט שבו אמו של שרון מצטרפת אליו והם הולכים יחד הביתה עם מדליית השתתפות.

בסקר עולה השאלה אם לקנות ארוחת צהריים ממקום שמחמם אוכל במיקרוגל, וזה מוביל לנוסטלגיה למיקרוגל וטוסטר אובן. בסוף השעה הראשונה מתקבלת הידיעה על מותו של צבי שיסל ומוקדש לו שיר. בהמשך שרון מספר על הרצון שהילדים ילמדו כלי נגינה, על מורה גיטרה שסירב ללמד שמאלי, על הברזות משיעורי קצב ועל השקר הראשון שהוא זוכר רק מהצבא.

זיכרון ילדות נוסף הוא הליכה בדיזנגוף בשנות השבעים, כשדודה מצביעה על ירדנה ארזי, והילדים של היום שואלים אם העולם אז באמת היה בשחור־לבן. העוגן הסיפורי הגדול הוא עוקץ בדיקסי: בשעת לילה שולחן קולני מציג את עצמו כחברים של דידי הררי, אחד האנשים מנופף לשרון ביציאה, והמלצר מפרש את המחווה כאילו שרון הסכים לשלם על כל השולחן — והקבוצה נעלמת.

פדיחות נופש נוספות כוללות ילדים שמחביאים לכל האורחים את הבגדים היבשים במלתחות וילד שעולה לבמת מלון ומספר שאמא צועקת שאבא לא עושה כלום. גם דיסקו זון חוזר עם קטעים חדשים.