מטכ״ליסטים, ותיקי אנטבה והמנהלת האיקונית

פרק 5 של ״מטכ״ליסטים״ עולה, וטנץ מספר על השתתפותו ועל סצנת קרב שביצע בעצמו ללא כפיל. זרחוביץ׳ מתאר הקרנה מיוחדת לבוגרי היחידה שעליה מבוססת הסדרה, כולל ותיקים שהיו באנטבה, ואת המפגש המרגש בין אנשים שחיו את העולם הזה לבין הדרמה שנכתבה עליו. השיחה הופכת לדיון חשוב על כתיבה: למה גם סדרה שמכבדת יחידה צבאית חייבת להראות כישלונות, חיכוך, אנשים שמפספסים ודרמה אמיתית, ולא רק גבורה סטרילית.

איראן ממשיכה לרחף ברקע והחדשות ״עוקבות״ בלי סוף. אוכל שמוגש על ספירלה מוליד עוד פיתוחי מסעדנות. זרחוביץ׳ נזכר ברכבת צעצוע ששבר בכעס בילדות וסבו תיקן עבורו, זיכרון קטן שמקבל משמעות אחרת אחרי מותו של אביו. צמד סולו חוזרים עם ״כלום לא משנה כלום״. האף האדום של טייכר ותמונת התיכון ממשיכים את קו המבוכה מהעבר.

דמות חדשה של מנהלת סושיאל נכנסת לתמונה ורוצה להפוך כל דבר ל״איקוני״, כולל רגעים שאין בהם שום דבר איקוני, ומתפקדת כסאטירה על שפת הרשת והמיתוג.