שבוע העשור, סופרמן הקרח ולבובו של פרס

שבוע העשור נמשך, והם אפילו משאירים את פתיח החגיגות עוד תוכנית ומודים לירון גת על העריכה המוזיקלית לאורך השנים. מתוך ניסיון להבין למה מוזיקה נחתכת מספוטיפיי נולדת ישיבת מערכת חיה על זכויות, פודקאסטים וה״וי״ שאולי פותר הכול. טייכר חוזר מהסופרמן החדש עם הבן ומגלה מחדש כמה בגדי הגיבור מרגשים אותו, אבל זרחוביץ׳ מתקומם על ״בולדיזם״: למה סופרמן הטוב נולד עם שיער מושלם בעוד לקס לותר הרשע קרח.

משם לקולנוע עצמו — אנשים שנכנסים אחרי שכבר התיישבת, טפיחה על כתף של מי שמסתיר, ומארז פופקורן בגודל ארונית. נדב מציע דייט ראשון בגלידריה יוקרתית, בעיקר כדי לטעום חמש כפיות ולא לשלם על כדור. בחדר הכושר הם מתעצבנים על מאמנים שהופכים לאנשי צילום ועל מתאמנים שחוסמים מכשירים כדי לקבל פריים רחב.

זרחוביץ׳ מספר על מופעי הבמה של ״האחיין של איבנץ״, שנולדו גם מהמחאה כשהאולפן שלו נעלם מהעונה החדשה. שאלת הסקר: חיפשת אדם בטלפון ואז כבר פגשת אותו — האם עדיין אומרים ״חיפשתי אותך, לא ענית״. הדיון ברעב ובסיוע בעזה חוזר מיד לחטופים, וגם להצנחת מזון ולארגזים המסוכנים.

טייכר נזכר בכדור הבנג׳י ליד הדולפינריום שאליו לקח ידידה בלי להסביר לה מה עומד לקרות, ובהופעה מוקדמת מאוד של ״מה קשור״ בחולון שבה כל ההפקה הבריזה והוא ישב לבדו בשורה הראשונה ששמרו במיוחד. בשעה השנייה הולוגרמת שמעון פרס יוצאת למלחמה ב־Labubu ובתרבות הצריכה, והמאזינים דורשים להחזיר גם את יגאל שילון כדמות.

גידי גוב שולח ברכת עשור מאוחרת, והפרק נחתם בנוסטלגיה לבנקים, פנקסי חשבון, כספומטים וקביעות במקום עבודה. בתוך שיחות העשור הם גם חוזרים ל־20 שנה משותפות ברדיו ולדור ההורים שעבד עשרות שנים באותו מקום, ומשם ל״קביעות״ כמושג כמעט אקזוטי בעולם התקשורת. הדיון באגרוף תאילנדי מייצר בדיחה נוספת על יכולת ההגנה העצמית של טייכר: הוא מסוכן מאוד כל עוד התוקף עומד במקום, מחזיק כריות ונותן לו הוראות מדויקות לאן להכות.