וירוס הבטן, קולנוע ניניו והמונית עם גינדי

טייכר מגיע אחרי 24 שעות קשות של וירוס בטן, כמעט בלי אוכל, ובאותו בוקר החות׳ים שוב מעירים את כולם. הם כועסים על שפת הניצחון — ״חיסלנו״, ״פירקנו״, ״כפסע״ — בזמן שהמלחמה והחטופים עדיין כאן, ומפרקים גם את התשדיר הממשלתי שמבטיח למפונים ״מעטפת״ של שיקום מול אנשים שהם מכירים ואינם מרגישים שהיא קיימת.

החזרה של הקולנוע הישראלי מקבלת פרגון דרך ״לשחרר את שולי סאן״ והנהירה לבתי הקולנוע. ציצווה פותח את ״קולנוע האחים ניניו״, אבל דלפק הפופקורן נכבש בקטטה ומבצע ״סוס פופקורן״ שמתגלה כחדירה מאורגנת. בבוקר זרחוביץ׳ רואה אישה בבגדי ספורט רוקדת לבדה מול חלון בנק ותוהה אם זו פרסומת, שאריות מסיבה או פשוט חירות מוחלטת; מכאן הם נזכרים באדם שרקד שעות מול דלת האולפן בנמל.

הילדה של זרחוביץ׳ לומדת לצלם בטלפון ומפיקה סדרת תמונות של אבא על האסלה, שמתוכן אחת נראית כמו mugshot מושלם. שאלת עזרה לחבר מתגלגלת לפחד של אנשים לאבד מנקה טוב. וירוס הבטן גורם לטייכר לפתח דחייה זמנית מפופקורן, כפי שפעם איבד נאצ׳וס וביסלי גריל. שיחת המונית הקבועה מסלימה: הנהג כבר מחכה עם לקוח בשם גינדי, מתכנן לאסוף גם את יפעת בשבע ועשרה ודורש לחלק את המחיר בין כולם.

דני סוויץ׳ מגיע עם סטנדאפ בינלאומי, והפרק נסגר בזיכרונות מסדרות ילדות, Bill Cosby ומלקולם ג׳מאל וורנר. בתוך החלמת הבטן יש גם דיון בסדרות ילדות ובקללות שמיוחסות לקאסטים — ״משפחת קוסבי״, ״על טעם ועל ריח״, Benson ו־Soap — וכיצד זיכרון טלוויזיוני משתנה אחרי שיודעים מה קרה לשחקנים.

האישה שרוקדת מול הבנק הופכת עבורם כמעט לסמל של חופש לעשות משהו בלי קהל ובלי הסבר, בניגוד לכל הצילום והוויראליות שעליהם דיברו בפרקים הקודמים.