הכווייה מהשמש, פיצה־לאפה ועשר שנים לאסדה

פליקס פותח את הקיץ עם בריכות ופארקי מים, וזרחוביץ׳ מגיע אחרי שריפה רצינית מהשמש שמחזירה לסיפורי כוויות קודמות — כולל חופשה שבה נשארו על הבטן סימני כפות הידיים בדיוק לפני מסאז׳. בבית הילדה מורחת יוגורט חלבון על השרירים במקום לאכול אותו, המשך ישיר ל״אנחלבונני״.

סרט על ממציאת הסינתיסייזר מחזיר למקלדות ישנות, Yamaha, צלילים מתוכנתים וכבלים. שני האלבומים של טונה מזכירים להם את Use Your Illusion, ובמקביל נשלח מכתב AI רשמי לעיריית פתח תקווה בעניין הכוכב של זרחוביץ׳. שאלת הסקר חוצה את הקהל כמעט בדיוק באמצע: האם מקפלים פיצה או אוכלים אותה שטוחה, ומתוכה נולד רעיון ״פיצה־לאפה״.

מסיבות סוף השנה של הילדים מחזירות לזיכרון שבו אביו של זרחוביץ׳ איבד את מפתחות המכונית והאירוע כולו הפך לחיפוש לחוץ — זיכרון שהוא מנסה לא לשחזר כהורה. ילדה שקמה באמצע הצגה פשוט כי לא טוב לה גורמת להם לדבר על היכולת לצאת ממשהו בלי להיתקע רק כי כבר שילמת. חידת ״קנאק״ נפתרת כמטבע אסקימואי מה״אסדה״.

מכאן מגיע עוגן ארכיוני מרכזי: הפרק הראשון של ״האסדה״ ביולי 2015 והחזרה לרדיו תל אביב מסמנים כמעט עשר שנים לפורמט הנוכחי וכעשרים שנות שותפות רדיופונית. מעשיהו לייבניץ מסיים בהרצאה על אינסטגרם מול וואטסאפ והפער בין תגובה פומבית לפרטית. בתוך פרקי הקיץ כבר ניכרת גם ההתקרבות הרשמית לעשור ברדיו תל אביב: לא רק תאריך, אלא השאלה מה השתנה בפורמט ומה נשאר אותו עולם פנימי של דמויות, שאלות סקר ורפרנסים.

השיחה על מסיבות סוף שנה מתחברת להורות שמנסה לא להעביר לילדים חרדות ישנות, והסינתיסייזר מחזיר לתקופה שבה כל צליל אלקטרוני חדש הרגיש כמו עתיד.