המושב בפראג, קמפיין המחמאות וחלומי בשירותים

הפרק נפתח בקמפיין שבו משפיענים ואנשי תקשורת מקבלים תשלום ממשרד האוצר כדי לדבר על תוכנית למילואימניקים. הבעיה מבחינת טייכר וזרחוביץ׳ אינה עצם הפרסום הממשלתי אלא מצב שבו מחמאה ממומנת מכספי ציבור נראית כאילו היא דעה אורגנית ולא מסומנת כפרסומת, לצד העובדה שמילואימניקים עדיין נושאים בנטל עצום.

צח ברטר מגיע עם ניחושים מופרכים ל״הזמר במסכה״ וגרסה משלו ל״סמנכ״ל במסכה״. שאלת הסקר בודקת אם מותר להגיד לנהג מונית ״תן גז״ כשממהרים, וממנה מתפתחת שיחה על הקושי לבקש מנהג לסגור חלון, להנמיך רדיו או להפסיק לדבר בטלפון. מינוי דוד זיני לראש השב״כ נמצא ברקע. הסיפור האישי המרכזי חוזר לטיסה ישנה לפראג: אישה מאחור מבקשת מזרחוביץ׳ להרים את המושב כי יש לה בעיית ברכיים.

הוא מרים מעט, מתגונן וטוען שיש לו כאב ראש, ורק ימים אחר כך רואה את אותה אישה בפראג בכיסא גלגלים ומבין עד כמה לא ידע מה היא עוברת. הזיכרון נשאר איתו כשיעור באמפתיה, ומוביל לדיון במלחמות על מושבים בטיסות, אנשים גבוהים והאופן שבו חברות תעופה מצמצמות מקום והנוסעים נלחמים זה בזה.

הם נזכרים באביו של זרחוביץ׳, שחשב שמחשבונים ינוונו את המוח וידע לחשב בראש, ובחשבונייה של פעם. יאיר אקרמן מנסה להשיג תפקיד ב״היפה והחיה״ ומציע לשחק פדסטל, שלט רחוק, מאפרה ורומבה. חלומי פרפיום משיקה מבשמי שירותים אוטומטיים בריחות מופרכים, ובסוף עולה גם הידיעה על מושבי ״עמידה״ לטיסות קצרות.