מחכים לתגובה הישראלית, נעמי פולני והרדיו מנואלה

יום אחרי שידור הבוקר שאחרי המתקפה, המתח כבר עבר לשאלה ההפוכה: מתי ואיך ישראל תגיב לאיראן. טייכר וזרחוביץ׳ קוראים דיווחים שלפיהם תגובה קרובה, אבל דווקא מבקשים לא למהר להחזיר את הציבור למצב ״אולי הלילה״; אחרי שבועות שבהם ישראל חיכתה לתגובה האיראנית, הם מציעים לתת לאיראנים להתבשל קצת באי־ודאות.

גם ה״תאריך״ לפעולה ברפיח, שאיש ממילא לא ידע מהו, מדווח ככזה שזז — דוגמה נוספת לשפה חדשותית שבה אפילו תאריך לא ידוע מסוגל להשתנות. בפתיחה זרחוביץ׳ פוגש שליח שממלמל שוב ושוב ״ערן זרחוביץ׳״ בזמן שהוא מחפש את הבית ולא באמת מזהה את האדם שעומד מולו, מה שמוביל לדיון בתגובה האוטומטית של מפורסמים למחמאה.

מלחמת העטים הדולפים מקבלת כותרת משלה. הם נפרדים מנעמי פולני וחוזרים לתרנגולים, ״הכול זהב״ ולמקום שלה בתרבות הישראלית, לצד זיכרון של טייכר מהפגנת איראנים נגד המשטר בציריך ב־5 באוקטובר. בעל ״פסטה מוסקו״ מתקשר לזרחוביץ׳ בעקבות דירוג שני כוכבים ומקריא תמלול תלונה על קנלוני מסריח ועובש, תוך הסברים שהמנה ״מיושנת כמו יין״ ואיומים לפטר את כל הצוות; מכאן גם לזיכרון מטרטוריה משפחתית בפירנצה וללחץ של ״יש לכם את השולחן עד תשע״.

אחרי שבפרק הקודם הודו לבעלות הברית, הם חוזרים ומדגישים גם את הטייסים, הטייסות והמהנדסים הישראלים. טייכר מספר על דייט מקורס תאוריה לטיסה שבו ניסה להסביר לאישה איך מרגיש להטיס צסנה, רק כדי לגלות שהיא עצמה הודחה ממגמת קרב וטסה בפוגה. רדיו החירום עם המנואלה מקבל follow-up מושלם: אשתו, שזלזלה בו קודם, הניחה אותו ליד הדלת בליל המתקפה; טייכר כבר הרגיש שניצח, אף שהפעלה שקטה של הפנס הסתיימה בטעות בסירנה צורחת.

אירוע 25 שנה לבובספוג מוביל לגילוי מאוחר במיוחד שספונג׳ה באה מ־sponge, רגע שטייכר מבין רק בגיל 49 וחצי. רונה מתקשרת ל״טיפול חירום״ וממציאה לו ילדות במלחמת המפרץ, אף שהוא בכלל היה אז חייל, כולל חדר אטום, חלב עמיד, שימורי חציל בטעם כבד ודוד ויקטור. אלי אוחנה חוזר כדמות סביב טיפולי פנים והשתלות שיער ומיד מסתבך שוב עם ברקוביץ׳.

רצף בומבות סוגר את הפרק, כשהדיווחים על תגובה ישראלית עדיין נשארים ברמת ״מתקרבת מאוד״ ולא מעבר לכך.