מתי חוזרים לצחוק, זיכרון50 והשוטר ראובן יוסף

16 באוקטובר נפתח בדיון ישיר בשאלה שמרחפת על כל השידורים מאז 7 באוקטובר: מתי ואיך אפשר לחזור לצחוק. מאזינים מבקשים כבר קפיטולניק, רונה, בבר ופאפה, אבל טייכר וזרחוביץ׳ אומרים בכנות שהם עדיין לא מסוגלים להיכנס לאולפן ולעשות מערכון מלא או לעלות לסטנדאפ כאילו הכול רגיל.

הם כן מזהים שההומור כבר מבצבץ אצל חיילים, במפגשים עם פצועים ובין אנשים — כחמצן, לא כבריחה. ישי, מילואימניק שחזר מחופשה משפחתית במדיירה ישר לשירות בדרום, מספר שבערב צפויה להם הופעה של ברי סחרוף ושדווקא האישה ושתי הבנות הקטנות בבית הן הלוחמות האמיתיות מבחינתו. הודעה של אחות שכולה שמבקשת עדיין לא לחזור לצחוקים ממחישה כמה כל אדם נמצא בנקודה אחרת.

עינב, שלימד בעבר את בנו של ערן לרכוב על אופניים, מספר על חמ״ל זיכרון50 בפתח תקווה שמתרגם בקשות מהשטח לציוד ומשלוחים; במקביל נמסר מהאקספו שכבר אין צורך בעוד בגדים. שיחה עוצמתית במיוחד היא עם זכריה בן־פרש, שמספר על בנו ראובן יוסף, שוטר יס״מ שנתקל בחמישה מחבלי חמאס בדרך ליחידה, ירה והרג אחד, נפצע מכדורים והצליח להמשיך עד שקיבל טיפול; זכריה מתאר את סורוקה ואסף הרופא ואת אנשי הרפואה.

עמית מיפו מספר על בניין מעורב שבו יהודים וערבים יורדים יחד למרחב מוגן ועל עבודתו עם כתבים זרים; הוא מזכיר שגם בתוך זירות קשות, אחרי כמה ימים מתחילות להופיע בדיחות קטנות. מושי מחולון חוזר לזיכרון ילדות של אבא במילואים במלחמת לבנון ומחבר אותו לילדים של היום, ואז מוסיף את ״תחש שמן״ של בתו בת השלוש וחצי. השידור מסתיים בהחלטה לצאת למחרת לבקר מפונים בים המלח ולחזור לרדיו בהמשך השבוע.