שון ושון: האסדה ב־2050, מחמצת וסוף הסגר

גם לקט 2 בפברואר משודר בגלל אובדן הקול של ערן, ולכן ממשיך את מסגרת ״שון ושון״ של היום הקודם עם חומר שכבר שודר. ״האסדה״ קופצת לשנת 2050 וממשיכה את קו העלילה העתידני; אילנה מדברת על עולם התרבות, זום והצורך להחזיר הופעות וקהל; ודני סביצ׳ה נותן סטנד־אפ של קורונה, בית ואשתו.

ההולוגרמה של שמעון פרס יוצאת נגד טרנד המחמצות, חלות ביתיות והישרדות VIP, וממשיכה ל״אפשר להשתגע״. שפטל מפרק את ל״ג בעומר, המדורות והמנהגים; בראנו מדווח על דקל וקנין ו״כחול הנראה״; וסולימאן הרחב בונה לעצמו היסטוריה משותפת עם ליטל ריצ׳רד. אילון מעירוני א׳ מדבר על FOMO, מענק מההורים והחיים שאחרי הסגר.

בני ברוכים חוזר מהישרדות ומסתבך עם אלה ופומפה, ושירים שהשז״ם לא מזהה חוזר. מעשיהו לייבניץ מנתח את טרנד אימוני האינסטגרם בבית. הסיום עם שרגא ומלכה שחוזרים לקולנוע ולא מצליחים לשבת בשקט מחזיר את תחושת היציאה מהסגר. לעומת הלקט של יום קודם, כאן העוגנים המרכזיים הם דווקא האסדה העתידנית, עולם התרבות והשגרה שאחרי הקורונה.

יש כאן גם תחושה ברורה של יציאה מן הסגר: מלונות, תרבות, הישרדות, אימוני בית וקולנוע חוזרים שוב ושוב מזוויות שונות. הסיום עם שרגא ומלכה בקולנוע, שאינם מצליחים להסתגל מחדש להתנהגות באולם, הוא עוגן קטן אבל חד לתקופה. הלקט עובד כרטרוספקטיבה על השבועות שבהם כולם עוד מדברים זום ומחמצת אבל כבר מנסים לחזור החוצה. גם עצם הבחירה במיטב במקום שידור חדש נשמרת כחלק מהמסגרת.