ווסאח, משחקי החניון ואילנה בלי פוטושופ

הפרק נפתח בתחושת התבגרות קונקרטית: שלט פרסומת משתמש במילה ״ווסאח״ ושרון מגלה שהוא כבר לא מבין את הסלנג, בודק אצל רוביק רוזנטל ומנסה להבין את הקשר לפוזה, דאווין ולכלוך בערבית. ברקו נכנס שוב למשחק הזיהוי שלו, שואל שאלות מופרכות ומתקשה לזהות את שרון גם אחרי שנאמר לו שהוא עובד בתחנה.

לידתו של בנו של אייל גולן בשם רון הופכת לבדיחה על מחווה ל״רון פיטיפט אפון״. סיפור אישי ארוך עוסק בפיצה ללא גלוטן שהוזמנה לאיסוף: אחרי המתנה של כמעט שעה שרון מגלה שלא הייתה התקדמות, דורש לדעת ״מה את יכולה לעשות״ ומקווה לפיצוי — אבל יוצא רק עם הפיצות. נוסטלגיה נוספת מגיעה מהריסת בניין שבו גרו בעבר, מהקסם של בתים נטושים ומהעלבון שבמכוניות כמו סובארו DL ודייהטסו שרייד שנכנסות כבר למועדון החמש.

ג׳רי פנדלבאום מנצל את ״משחקי הדיונון״ וממציא את ״משחקי החניון״, כולל טרנינגים ממוספרים ופרסים שאף אחד לא יכול לשלם. אילנה מגיעה לדיון על איפור ופוטושופ, מספרת על תמונות שבהן שתלה את עצמה בחלל, ליד מגדל אייפל ועם מפורסמים בסנדוויצ׳ייה, ומצהירה בעד מראה טבעי. הסקר שואל אם אומרים שלום לשליח וולט במעלית, ובין לבין יש צרצרים רועשים, נוסטלגיית תקליטים ו־CD, קציצות שלא עברו את מבחן הילדים ושיר העצמה ישן של זהבה סבג.

השעה השנייה נפתחת גם בדיון בצרצרים ובדרך שבה הם משמיעים קול כדי למשוך בני זוג ולהרתיע יריבים, שהופך לשיחה אישית על להיות ״המצחיק״ והידיד בתקופת התיכון והצבא. בסיפורי הצמדים מתפרקים שותפים עסקיים סביב טבעונות, והפרק משלב שוב בין הזדקנות, נוסטלגיה, זוגיות והרגלים יומיומיים קטנים.