מדד השווארמה, העסקיות של כוכי והמגבת של דורית

טיל חות׳י מעיר את כולם יחד בבוקר, וזרחוביץ׳ מנסה להבין אם הוא נוחר גם ברגעים שבהם הוא משוכנע שהיה ער. הילדה מגיעה למיטה והמשפחה כבר מתורגלת במזרנים ובמעברים. שמות סרטים ישראליים מהסוג הישן — ״כלה על ההדק״, ״איזו מין שוטרת״ — פותחים משחק שמות. המלצה על ״רעבים בפתח תקווה״ ושלט רחוב משובש מובילים ל״מדד השווארמה״: מחיר המנה הופך בעיניהם למדד יוקר מחיה ואמון, כמעט כמו זהב.

שאלת הסקר בודקת אם בזמן ריצה או הליכה עוצרים לשיחה עם מכר שפוגשים בדרך. טראמפ שמופתע מהאנגלית של נשיא ליבריה מחזיר לסיפור הישן על רמטכ״ל סינגפור וה־LaserDisc. רמקולי עץ, מערכות סטריאו ישנות וסאונדברים זוכים לנוסטלגיה טכנולוגית. החלק המרכזי בשעה השנייה הוא מסיבת הפרידה מכוכי: ניסיון לקבוע מקום ושעה הופך לדיון בלתי נגמר ב״עסקיות״, הנחות, שעות ותפריטים, עד שהאירוע עצמו כמעט נעלם בתוך הלוגיסטיקה.

זיכרונות מסיבות סיום מחזירים לרעיון שאולי עדיף שההורים פשוט לא יהיו שם. דורית חוזרת לתותח הפרסים ונכשלת בשאלות על המלחמה, פיטר פן, בן ארצי, לולב ותמר, צבע פוקסיה — ובסוף אפילו בשאלה מה משתמשים כדי להתייבש אחרי מקלחת: מגבת. הפרק כולל גם נוסטלגיה של רונדו/פרום וטקסי סיום שהם עצמם לא גדלו עליהם, ואת התחושה שהורים היום נדרשים להיות קהל לכל פעילות.

״מדד השווארמה״ מתחיל כאן להפוך לבדיחה סדרתית ולא רק תלונה על מחיר, והוא יקבל המשך בפרק הבא. שאלת הסקר על עצירה באמצע אימון משקפת שוב את המתח הקבוע בין נימוס לבין הרצון לא לשבור לעצמך מסלול או שגרה.