גנרטורים, עץ הלימון והולוגרמת פרס על חולי אהבה

הדריכות מול איראן נמשכת והפעם היא עוברת ישירות לבית: האם צריך גנרטור, רדיו חירום עם מנואלה, טלפון קווי ואפילו מפתח מורס אם התשתיות ייפלו. השניים מדברים על ההבדל בין היערכות סבירה לבין פאניקה, ועל כך שכל דור מגלה מחדש ציוד שנראה מיושן עד שהוא נהיה שימושי. צח מנצל מיד את האווירה ומבקש להעביר פעילות ל״חדרון״ של טייכר — מקום עם טלפון, פרטיות וטינדר — תוך שימוש באיום האיראני כתירוץ לוגיסטי.

עץ הלימון מהחצר מקבל follow-up אחרי שבשבעה כולם שאלו למה לא קוטפים את הפירות; מכאן טייכר חוזר לילדות ולרמי, חבר שאיתו היכה עץ במעדר תוך צעקות ״תהיה שקדייה״ בניסיון לגרום לטבע לשנות זן, וגם לניסיון להכין עוגת פטל מסירופ ומים בלבד. שירי ילדים ותקליטים ישנים מובילים ל״עץ של מסטיק״ ולזיכרונות אוכל מהצבא.

צחצוח שיניים לכלבים ושיני חלב מקבלים דיון רציני־למחצה. שבירת כוס במסעדה והתגובה האוטומטית ״מזל טוב״ מחזירות לטייכר את תקופת נייטליין והמלצרים המזמרים. גבי, חברה של אמא, מתקשרת ומבקשת עזרה עם תוכי לפני נסיעה לארצות הברית, אבל במהירות גולשת לפלרטוט ולסיפורים חשודים סביב גדעון.

הולוגרמת שמעון פרס חוזרת כביכול לשיחה על המצב, אך מבזבזת את כל האנרגיה שלה על ״פקין אקספרס״ ועל ״חולי אהבה״ ונכבית לפני שמגיעה לשאלות החשובות. רצף בומבות גדול, בדיחות Blue Nun והוויכוח מה באמת נחשב ציוד חירום משלימים פרק שמראה איך חרדה לאומית מתערבבת עם עולם הבית והדמויות.