שידור המלחמה הראשון: להיות ביחד ולסתום את הפה

זהו שידור מלחמה מובהק ב־9 באוקטובר, ובו טייכר וזרחוביץ׳ מוותרים במפורש על הדמויות והמערכונים ומנסים פשוט להיות עם המאזינים. הם מדברים על אחותה של מעיין אדם שנרצחה במסיבה, על שכנים שנשלחו למילואים, על תרומות ואוכל בבתי חולים ועל הצורך לעשות משהו במקום לצלול שעות לשידורי הטלוויזיה.

המשפט שחוזר הוא שלפעמים הדבר הנעלה ביותר הוא פשוט לסתום את הפה, להקשיב ולחבק. הם מספרים על האזעקה הראשונה בשבת, על הניסיון לשדר ביטחון לילדים ועל הרגע שבו המוח לא הצליח להאמין שסרטוני החטופים אמיתיים. ערן מחבר את תמונות הילדים לסבא וסבתא ניצולי השואה ולבית שבו טראומת רעב ומלחמה נשארה בדורות הבאים; מכאן מגיע ה״לעולם לא עוד״ לא כסיסמה אלא כתחושת הישרדות.

הם מדברים על רחל מאופקים שניהלה את המחבלים בבית בעזרת קפה ועוגיות, על סיפורי גבורה, על פצועים שביקרו בבית החולים ועל ״נאום האריות״ של בנט. במקביל הם מדגישים שהאזרחים כבר מאוחדים ופועלים: איסוף ציוד, בגדים, אוכל, תרומות דם, שכנים שבודקים זה את זה. טייכר מספר על טרנזיסטור עם מנואלה שכמעט קנה בשווייץ וכעת נראה פתאום שימושי, ומהרהר למה קופסת בטריות מלאה תמיד משמחת.

השירים נבחרים יחד עם המאזינים, התוכן הרגיל פתוח לשימוש חופשי, והפרק כולו הוא ניסיון לשרוד יחד את היום, דקה אחרי דקה.