גמליאל מחפש עבודה, אסתי והפלאפל בשכבות

טייכר מתחיל באוזניות שעובדות רק בצד אחד ובזיכרונות של די־ג׳ייז שמקשיבים באוזן אחת. נועם, בכיתה ג׳, כבר כותב תסריט עם חברים; ערן שואל למה אין בו אבא, ונזכר שבילדות שלו לא היו מסלולי קולנוע ומדיה אלא נגרות, מלאכה ו״שייף״. גמליאל חוזר לפינת מציאת העבודה עם קורות חיים אסוניים: 503 ימי בידוד בקורונה בגלל התעטשויות, ספירת אפונה בסנפרוסט שבמהלכה ארז בטעות עכבר, חנות מוזיקה שבה ננעל בתוך פסנתר כנף שלושה ימים, ועבודה טלפונית ב־Jerusalem Post שנמשכה שעה בגלל הנשימות שלו.

הם מדברים על קרוזים שההורים אהבו, על זיכרון עמום מסירה ביפו, על פולארויד ומצלמות סרט ועל אלבומי תמונות פיזיים מול קבצים שנסרקו ונעלמו. טייכר חוזר בו מהתלהבותו מ־Slow Horses אך עדיין אוהב את Gary Oldman, ושניהם ממליצים על The Patient. יש קטע משמעותי על חשיבות השידור הציבורי וזיכרון מההשקה הבעייתית של ערוץ 10. ערן מספר על יומנים ולוחות שנה ועל כישלון היומן הדיגיטלי המשותף.

חדר הכושר מתקשר אליו ללא הפסקה והוא שוקל להמציא פריצת דיסק; הם מדברים על שחייה, הזדקנות ושמירת מסת שריר, ועל התקופה שבה התאמנו בזמן ״מסודרים״ וערן נכנס לכושר עבור ארז קליינר. גילי גורמת לשיחה על החזקת תינוקות, שפם כחיישן רוחב והפנטזיה על זנב אנושי לאיזון. אסתי חוזרת עם ״מכונה להסרת זיפים״ שהיא בעצם מכונת גילוח רגילה.

מודיעים ש״הבולען״ אמור לחזור בהמשך השבוע ומדמיינים גרסה נורדית בשם The Swallower. אחד הדיונים הזכירים הוא על שווארמה ופלאפל: הצ׳יפס צריך להיות בשכבות בתוך הפיתה, כדורי פלאפל כדאי למעוך כדי לפנות מקום, ו״עשה זאת בעצמך״ בפלאפל או במוקפץ מונגולי הוא תרמית. סקר אבן־נייר־ומספריים שואל אם מבוגרים צריכים לומר את כל השיר, ו״שירים שהשז״ם לא מזהה״ חוזר עם מוזיקאים מומצאים והגדרות מתנשאות.