אחרי הפיגועים בירושלים, נשק וקפיטולניק עם הקוקאין

השידור מושפע באופן ברור מסוף השבוע של הפיגועים בירושלים ונפתח בטון כבד יותר. הם מדברים על הגעת בן גביר לזירות, אטימת בתי מחבלים, היועצת המשפטית גלי בהרב־מיארה ועל השאלה אם הריסות ואטימות באמת מרתיעות. משם מגיעים לרישיונות נשק לאזרחים, לקריטריונים הקיימים ולחשש שאנשים שצועקים ״מוות לשמאלנים״ יקבלו נשק; השיחה נעה בין הרצון שכוח יוכל לעצור פיגוע מהר לבין הצורך באיפוק, פיקוח והקשבה לאנשי ביטחון מנוסים.

גם דגלי פלסטין בהפגנות והרפורמה המשפטית נכנסים לדיון, בלי להפוך את השידור כולו למהדורת חדשות. הסאחי מתפרץ ומלעיג על הרצינות שלהם, על ההפגנות ועל הניסיון להיות שקולים. ערן מציג סרטון של סבתא זהבה בת ה־102 שאומרת לא לדאוג למחר ולאתמול ופשוט לצחוק, והוא הופך לוויראלי בטיקטוק.

פיצוצים במתקן באיראן נכנסים לבדיחות. שיחה על מוקד רפואי לילדים ותורים בבתי מרקחת חוזרת לחיי היום־יום. הם נזכרים בקהל של ״זהו זה״/״ארץ נהדרת״, באופנובנק, בסקאדים ובקסם של טכנולוגיית טלוויזיה בילדות. יורם קפיטולניק חוזר ומוצא כביכול 15 קילו קוקאין מתחת לידית ההילוכים של טייכר; הוא טועם או מסניף, נכנס להיי ומסיים בקפיצה מהחלון.

מכאן עוברים לנשים שנעצרו בחו״ל כבלדריות סמים בלי שידעו ולוויכוח האם בגיל 24 ״לא יודעים״. ילדה אלימה נכנסת לחפש כדור חתום, מאיימת, מזהה את ערן דרך שורה של קרובים מופרכים ובסוף הכדור נמצא בשיחים. זהו פרק שבו אירועי הביטחון הם מסגרת ממשית, אבל נשמרים גם הסיפורים והדמויות העצמאיים.