יום ראשון ארוך שבו השפה של התוכנית כבר הופכת ל־״על סגר היום״. שפטל חוגג בציניות את סגירת הים והפארקים ומתאר אותם כמקומות מטונפים שאף פעם לא היה צריך לבקר בהם. בבית, ערן מתאר את נקודת השבירה שמגיעה כבר בשבע בבוקר עם קפיצות על הספה, נפילה, דם ובכי, ומשם חוזר לזיכרונות ילדות של פציעות — סוכריית מנטה שנתקעה בגרון, התנגשות עם ילד גבוה וצלקת שנפתחה מחדש אחרי סלטה.
מכאן נולד רעיון להחליף ידיות וכפתורי מעלית ברגליות, כי הידיים ״אכזבו״. זום מתחיל להיכנס לעבודה ולמסיבות, אך השניים עדיין רואים בו תחליף עצוב ומביך. דני סביצ׳ה נותן סטנדאפ מהמרפסת על הקורונה, אשתו והחיים בלי הופעות. השניים מדברים ברצינות יחסית על זוגיות ורומנטיקה בזמן סגר, על עייפות עם ילדים ועל תחושה שאין שום דבר סקסי באוויר כשהכול מרגיש מזוהם.
כתבים ופרשנים שמשדרים מהבית מאפשרים הצצה לספריות ולחיים הפרטיים שלהם. מותו של קני רוג׳רס מזכיר שאנשים עדיין מתים גם מסיבות שאינן קורונה. השאלה הכלכלית הולכת ומחריפה עם מאות אלפי מובטלים, ובמקביל עולה השאלה מי בכלל נחשב עובד חיוני. שאלת היום בודקת אם לשחרר הרגלים טובים ולחזור לבמבה, סיגריות וג׳אנק; 60% נגד.