הסיום המתקרב של 2019 ושל העשור נהפך למסגרת ברורה יותר. ההולוגרמה של שמעון פרס מתלוננת על TikTok, על כוכבים שמתפרסמים בן לילה ועל הקצב שבו התרבות מחליפה גיבורים. הסרט האירי של סקורסזה מעורר דיון באורך הסרט, ברעיון לצפות בו כמו מיני־סדרה של חצאי שעות ובטכנולוגיית הצערת השחקנים; מכאן השניים ממשיכים להמציא פורמטים חדשים, שמות וג׳ינגלים.
פעילות ״מתנה שהיא נטל״ מביאה גיטרה שמכריחה את המקבל לנגן בכל מפגש חברתי, מכונת פסטה ומכשירים שאמורים לשפר את החיים אבל רק מייצרים עבודה. שרון מכין חרירה והאוכל החורפי נכנס לשיחה. שאלת היום היא האם להדפיס מתכון על נייר במקום לבשל מהטלפון, והרוב נגד; מכאן עוברים למפות נייר, מפות טיסה ישנות ולרישיון הטיס שפג תוקף של ערן.
סולימאן הרחב מסכם את מוזיקת 2019 בצורה חסרת תועלת ומקטר על הדרך שבה ספוטיפיי והסטרימינג שינו את ההאזנה. נוסטלגיית וידאו, שלטים מאריכים והשם האמצעי ״שלמה״ של שרון משלימות פרק שמביט אחורה תוך כדי המצאת העתיד.