יום שני של ההסלמה ממשיך באווירת אולפן פתוח למחצה. ערן מודה שישן בלילה עם ג׳ינס כדי להיות מוכן לרוץ במקרה של אזעקה, והשניים מדברים על תחושת הכוננות ועל היום החריג בלי לימודים. קטע שבו תמיר סטיינמן נשבר מצחוק בשידור חדשות מחזיר את ערן לסיפור מאחורי הקלעים מצילומי ראובן: התקפי צחוק שלא הצליח לעצור, שעות צילום שמתבזבזות, צוות שכבר מותש והמבוכה של שחקן שיודע שהוא הורס את הטייק אבל לא מצליח להירגע.
בתוך כל זה מגיע גם הפרס שבגללו היו אמורים להיות באילת: הם רואים סוף סוף את שלט/פסל פרס הרדיו, קוראים את הכיתוב ומתייחסים באהבה לאירוניה שבה זכו דווקא על מלל שאינו אקטואליה בשבוע שבו הם נאלצים לשדר חדשות. זיכרונות צבאיים מחזירים רס״רים, דרגות, משמעת ופחד ממפקדים.
פעילות הנסיעות מביאה סיפור מסין שבו מי שתייה על השולחן התבררו כמים לשטיפת ידיים. טיפ ביתי חדש מציע להכניס כפית לשקית המלפפונים כדי להאריך את חייהם, מה שמוביל לפירות, עגבניות ואתילן. השניים מדברים על World War II in Colour, על יצאת צדיק ועל הצורך של חיים אתגר בקליימקס.
אוהד מנהל המלון מציע מלון חדש ביבנה כאילו מדובר ביעד תיירותי יוקרתי. שאלת היום היא האם צריך לסבן גם את הרגליים במקלחת, והרוב בעד. ההולוגרמה של שמעון פרס סוגרת עם מתקפה על משחקי השף ועל קבוצת ״אני שולמן״.