החורף מגיע סוף־סוף והם פותחים בגשם, הזרעת עננים וסופגניות, אבל מותו של ג׳וני האלידיי מביא את סולימן הרחב לאולפן: הוא טוען שהיה חברו הקרוב של ״יוני״, שניסה לעלות במקומו לטיסת אייר פראנס, ישב איתו במעצר בשארל דה גול ואף כתב לזכרו את ״זמרת צרפת״. מכאן עוברים לראיון האבוד עם סטיב ג׳ובס, למחשבים הראשונים ולתחושה שלא כל ילד פירק והרכיב דברים בדרך להפוך לגאון.
משחק תאונות התספורת אוסף גילוחים חצי־גמורים ופוני קצר מדי, וערן נזכר בשעווה שעשה בחזה לצורך פרסומת. הסקר שואל אם להבהב באורות לנהגים ממול כדי להזהיר ממשטרה. פרק 2 של ״קאובוי של חצור״ ממשיך את המסע של סרקיו ודורטמונד: הם מבקשים לחנות ללילה אצל ג׳פריש, נדרשים לוותר על גוזייה ונחשפים לאיום של זקי שן טוחנת.
ברקע נמצאת גם הכרזת טראמפ על ירושלים כבירת ישראל. לקראת הסוף ראובן מגיב לפרשת כיסוי העיניים מול נשים רוקדות, מצטייד באמצעי חסימה לכל החושים ומתרגם שיר רוסי מהשמיעה למשפטים שאין להם שום קשר למקור.